ארוע 1000 השולחנות העגולים – "ממאהל למעגל" – סיכום תובנות

בשבועות האחרונים זכיתי להיות שותפה למאמץ של "ממאהל למעגל – 1000 שולחנות". מדובר ביוזמה של דני גל, ממייסדי ה"האב", ד"ר שי בן יוסף ("ניווט במורכבות") ואסף שנהב ("המרכז הישראלי לגישות מאחות") ליצור שיח סביב סוגיות שמשותפות לציבור הישראלי , באופן שמקדם הקשבה, כבוד לזולת גם כשלא מסכימים איתו, ובעיקר שיתוף המאפשר יצירת גוף ידע של "חכמת הרבים".

כ – 8000 איש השתתפו במעגלי השיח ב 10.09.11, כ –450 מעגלים בתל אביב, ברחבת המוזיאון, ועוד כ250 ברחבי הארץ, מאילת עד ראש פינה, בערים, עיירות, התיישבות עובדת ועוד. כל שולחן נוהל על ידי מנחה קבוצות מקצועי, ותעוד כל הנאמר בכל שולחן נשלח לדואל  או סמס מרכזי, וחלקם נמסרו בכתב יד.  שתי שאלות מרכזיות נשאלו –
מה השינוי שהייתי רוצה שיקרה בחברה הישראלית, ומה אני מוכן ורוצה לעשות למען זה.

במשך כשבוע עמלנו, קבוצה של אנשי אקדמיה בראשותו של ד"ר יובל דרור, בהשתתפותם של ד"ר יעל שטימברג, ד"ר שוש שגיא,  ענת בן יונתן  וטובה אורבוך,  לנתח את החומרים שעלו מהשולחנות. חומר הגלם שלנו היה כ – 20% מכלל החומר שהגיע: עשרות אלפים של היגדים שעלו מתוך השולחנות. את הניתוח עשינו הן בהסתכלות על הטקסט והן בשימוש בתכנות לניתוח תוכן שמחפשות מילים ורעיונות מרכזיים, הן בחיפוש חופשי אחרי נושאים שעלו מן השטח, הן תוך שימוש בגישות , מושגים ותיאוריות מוכרות.  התוצאות הראשוניות סוכמו לד"וח שמוצג כאן במלואו.

קשה לתאר את ההתרגשות, גם זו שעולה מן הכתובים, גם זו שהיתה בנו למקרא מה שנאמר. ההזדהות של רבים בארץ עם המחאה, לא תמיד הובילה למוכנות לצאת להפגנות או לגור באוהלים.  המעגלים איפשרו לחלק מהם להשתתף בה באורח אחר, של דיון ושיח. מילים שחזרו על עצמם היו – אמון, אחריות, תקוה וחלום.  חויתי רגשות אלו על עצמי בתהליך הזה, מה שכמובן לא איפשר לי גישה שהיא מדעית אוביקטיבית לחלוטין, ואולי טוב שכך.

בפוסט הנוכחי אני מצרפת את הסיכום של הצוות. בפוסטים הבאים אנסה לנתח את החומר מנקודות מבט שונות, כולן אישיות, כולן סוביקטיביות. כולן משקפות את ההתרגשות שלי מהתהליך הזה, מהמחאה הזו, מהמהפיכה הזו שמתרחשת בימים אלו.

תמצית

במוצאי שבת 10 בספטמבר, התיישבו לשיח סביב שולחנות עגולים כ-8000 אזרחים, צעירים  ומבוגרים, מכל רחבי הארץ כ-450 שולחנות נפרשו ברחבת המוזיאון בתל אביב, כ-250 שולחנות נוספים נפרשו בכל רחבי הארץ, מראש פינה עד אילת, משדרות עד גן שמואל, בירושלים ובחיפה, בקיבוצים ובעיירות הפיתוח. בכל שולחן ישב/ה מנחה, והדיון התמקד בשתי שאלות: מה השינוי שהייתי רוצה שיקרה בחברה
הישראלית, ומה אני מוכן ורוצה לעשות למען זה
. בכל שולחן היה מי שלקח על עצמו לתעד משפטי מפתח מדברי כל משתתף ומשתתפת. משפטים אלה מהווים את הבסיס למסמך זה.

בחומר שנאסף מן השולחנות בלט במיוחד הערך האדיר שייחסו המשתתפים למאבק החברתי בכללותו, ולחוויית הישיבה המשותפת סביב השולחנות העגולים בפרט. מרביתם ראו את פתיחת ערוצי השיח כהמשך נכון וטבעי של מהלך המחאה – משהו שמאפשר ביטויי של עשייה ושל יציאה מתחושת הבדידות והניכור. המאבק והשיח המשותף יוצרים תחושה של כוח פנימי מתעורר. הדוברים הרבו
להביע רגשות כלפי עצם המפגש ותיארו אותו כ"קסום", מפתיע", "מסקרן", "נותן תקווה". עוד
הדגישו  את ההתרגשות לנוכח האמונה המתעוררת בקרבם  כיחידים, כקהילה וכאזרחים בעלי
השפעה.

איור של פיבן

נושא בולט שעלה נוגע לערכים ודרכי ההתנהלות בחברה הישראלית, בעיקר בנושאים של צדק
וסולידאריות.
. גם אם המחאה התמקדה בתחילתה בקוטג', במחירי הדלק והדיור, היא העלתה על פני השטח את הדאגה ממערכת הערכים שהשתרשה בארץ ומדרך ההתנהלות שמערכת ערכים זו מתווה: ערכים של חומרנות וכוחנות, ניכור וראוותנות, אינדיווידואליזם מוקצן ותחרותי, התעלמות ממגזרים מסוימים ופערים בלתי סבירים בחברה. התקווה המרכזית היא ליצירת שינוי שיוביל אל מערכת ערכים שבה יש עדיפות לסולידאריות (המילה "אנחנו" והמילה "ביחד" חזרו פעמים רבות), אחריות הדדית, כבוד הדדי. רבים מהמשתתפים דיברו על שיח ודיאלוג כדרך, משהו שחשוב שיתרחש בין  כל הקבוצות בעם לקראת שאיפה לחיזוק הקהילתיות ותחושת היחד. במקביל העלו חלק מהמשתתפים את התחושה שהחברה שאנחנו בונים לילדים ולנכדים שלנו אינה צודקת. סביב השולחנות חשבו שמערכת הערכים הראויה למדינה
צריכה לכלול שוויון הזדמנויות, הוגנות, חלוקה שווה יותר של הנטל ושל המשאבים והתקציבים, והגבלת הצריכה וחיזוק ערך ההסתפקות במועט.

רעיון מרכזי נוסף שעלה בקרב הדוברים נגע לאמנה בין האזרח והשלטון והפרתה.  הממשלה נתפסה כמי שאינה ממלאה את חלקה בהסכם לא-כתוב: אם חובתו של האזרח היא לשלם מיסים, לשרת בצבא, לציית לחוקים ולהיות נאמן למדינה, הרי מרבית המשתתפים הרגישו שעשו זאת. מאידך, רבים חשים שהמדינה לא נתנה את חלקה באופן מספק: לא בהגנה ובביטחון, לא בדיור, לא בתחבורה, לא ברווחה ובעיקר לא בחינוך. הציבור איננו מתעלם ממצב הכלכלה העולמית או מההשלכות האפשריות של המתרחש
במזרח התיכון על הביטחון. למרות זאת, בפן הכלכלי  שהצית את המחאה, יש תחושה של מגזריות, העדפת החזק, תחושה שהממשלה יצרה את הריכוזיות והביאה להפרטה מוגזמת. רווחת בין המשתתפים הדעה שהמנהיגות במדינה – בין אם בממשלה, בכלכלה, בתקשורת או בשלטון המקומי – לא רואה ולא שומעת את האזרחים.

בפן הביטחוני ישנה אי-נוחות מההשלכות של מרכזיות השיח הביטחוני על מערכת הערכים
הכוחנית, התוקפנית והבלתי מתחשבת שהשתררה במדינה. מתוך השיח עלה בצורה ברורה חוסר
אמון במנהיגים ובאופן שבו הם תופסים וממלאים את תפקידם (המנהיגות הכלכלית והשלטונית). מכאן גם הדרישה מהמנהיגים לשנות את אופן ההתנהלות שלהם לכיוון של מנהיגות מקשיבה, ממלכתית (לעומת מגזרית) ושקופה, הפועלת לפי הערכים שפורטו לעיל.

איור של פיבן

מתוך הביקורת צומח הרעיון של האמנה האזרחית החדשה, ולה שתי פנים. אל מול חוסר האמון במנהיגות, בולט מקומו של האמון המתחדש בכוח האזרחי – כפרטים וכקבוצות – ובתחושת
הרצון והיכולת לפעול. ומכאן ביסוס אמנה חדשה על אחריותו של האזרח כלפי האזרחים האחרים. מנגד, התחושה היא שהאמנה בין האזרח למדינה צריכה להשתנות: יש דרישה לדמוקרטיה ישירה יותר, שבה קולו של האזרח נשמע לא רק בהצבעה פעם בארבע שנים אלא דרך דיאלוג ועשייה בשטח ובכלל זה גם עשייה פוליטית, שתביא לתפיסת משילוּת שונה, בין אם בהקמת מנגנונים להשתתפות פעילה של האזרחים בקבלת ההחלטות השלטונית (המקומית והארצית) ובין אם בהתארגנויות מפלגתיות ובתנועות חוץ פוליטיות.

ההשתתפות בשיח במעגל המחישה לרבים כי מעגלי השיח הם התשתית לשינויהמדיום הוא המסר. רבים מהמשתתפים הביעו את רצונם שפעילות מסוג זה תמשיך להתקיים. מעגלי השיח נתפשים לא רק כדרך עבור האזרחים להביע את עצמם ו"להוציא קיטור", אלא גם כביטוי סמלי שמעורר את תחושת הקהילתיות, ומסמל קשר בלתי אמצעי בין האזרח לשלטון ובין האזרחים לבין עצמם. המעגל שיקף צורה אחרת של שיח – מקשיב, מכבד, מאפשר. הוא נותן תחושה של שותפות, שייכות וגאווה ומייצר רצון ומחויבות לפעולה. מאידך, שהיו גם משתתפים שהביעו ספקנות לגבי הערך של הדיון עצמו או תוצאותיו.

במהלך השיחות בשולחנות הועלו רעיונות שונים ליוזמות ברמה אישית, מקומית וארצית. ברמה האישית דובר הן על פעולה התנדבותית או מקצועית, מול שכנים ובני משפחה ואפילו בין אדם לעצמו ("לא לפעול מתוך האגו"). דובר גם על יוזמות מקומיות ברמת הקהילה או האזור, כולל שיתופי פעולה אזוריים, כמו הקמת קואופרטיב או הפצת מידע מקומי על מחירים. היו לא מעט יוזמות ברמה ארצית כמו הקמת אתרי אינטרנט או תנועות חברתיות חדשות. חלק מהיוזמות היו קונקרטיות וחלקן רעיונות ומשאלות לב. נראה שברור למשתתפים – וכך התבטאו רבים מהם, שהשינוי הנדרש הוא קודם כל תודעתי וערכי, שינוי בשיח, שינוי באופן השיח. פתרונות מהירים שהם כלכליים בלבד נתפסים ככאלו שלא יענו על התקווה הגדולה שצמחה מהתהליך – לשינוי אמיתי בסדר העדיפויות של הממשלה והחברה בישראל, ולאופן התנהלות משתף ומכבד.  למרות שעלו פה ושם ביטויים שליליים, נראה שהמחאה שעלתה בשולחנות היא פחות "נגד" ויותר "בעד" – לעתיד טוב יותר.

מודעות פרסומת

אודות orasetter

מרצה. יועצת. מנהלת. אמא. סבתא. אישה. מציירת. מצלמת. כותבת. חולמת.
פוסט זה פורסם בקטגוריה על המצב. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s