תובנות מהמשמר החברתי

ליה נירגד, יוזמת המשמר החברתי,  ביקשה ממני לערוך ניתוח תוכן של כל הדו"חות שרשמו פעילי המשמר

החברתי. מדובר ביוזמה שמטרתה להביא אזרחים להשתתף בישיבות הכנסת ובעיקר בועדות הכנסת, להיות שחקנים פעילים במשחק הדמוקרטי. כ – 600 אנשים נרשמו לפעילות, מתוכם נרשמו כ – 160 דו"חות.

עיקר המימצאים של הניתוח מובאים בדו"ח המשמר החברתי, שפורסם השבוע. אני  ממליצה בחום לקרוא את הדו"ח.

להלן הסיכום המלא:

הניתוח מסכם את התרשמויותי מקריאת כל העדויות של פעילי המשמר החברתי, מחודש אוקטובר 2011 עד חודש פברואר 2012. דרך העבודה היתה קריאת כל החומרים מספר פעמים, ציון הנושאים שעלו מתוך התוכן הזה, וחזרה לתוכן כדי לבדוק כל אחד מהנושאים. בשל מגבלות הזמן לא ניתן היה לערוך ניתוח תוכן מדעי-כמותי מסודר,  ולכן מדובר בהתרשמות בלבד.

נוכחות חברי הכנסת בדיונים. אחד הנושאים הבולטים ביותר בדיווחים הוא הנוכחות הדלה עד מבישה של חברי הכנסת בדיונים. לא פעם התנהלו ישיבות והתקבלו החלטות בנוכחות חבר כנסת אחד או שניים, היו מקרים שגם מי שיזם את הדיון לא נשאר עד סופו. הדיונים מרובי המשתתפים היו בעיקר אלו שזכו לכיסוי תקשורתי, וגם אז היו ח"כים שנכנסו רק לרגע, כדי להפגין נוכחות מול התקשורת. הדבר בולט במיוחד בוועדות אליהם הוזמנו מומחים ובעלי עניין  רבים, כאשר החדר מלא באורחים ונוכחים רק בחבר כנסת אחד או שניים, שגם הם לא תמיד נוכחים ברוחם (שיחות טלפון וכו').

מקצועיות חברי הכנסת.  מתוך התצפיות עולה שיש מספר חברי כנסת שרמתם המקצועית גבוהה, וכן מספר נושאים שהדיון בהם מקצועי, בעיקר במצבים שבהם אין יותר מדי ניגודי אינטרסים ואין נוכחות של התקשורת. גם יחידת המחקר של הכנסת זוכה לשבחים. אך זה אינו הכלל. חלק מהדיונים שנצפו נערכו במהירות רבה, ללא דיונים, לפעמים תוך אי מתן דיבור או אפילו השתקה של מוזמנים מבחוץ . לא פעם המידע הנדרש להחלטות מגיע שעות או דקות לפני הדיון, כך שאין זמן להתכונן אליו, גם אם חברי הכנסת היו רוצים לעשות זאת. לא פעם חברי הכנסת מפגינים חוסר הבנה של הנושא, או ראיה חד צדדית ושטחית שלו. היו גם מקרים שחברים נכנסו לועדה להצביע בלי שהיו בדיון לפני כן.

מניעים להחלטות. גם כאן נראה שהמשקיפים הופתעו לפעמים לטובה מרצונם של הח"כים לפעול לטובת קבוצות חלשות או מוחלשות ("להפתעתי באתי לקלל ויצאתי מברכת.").  אך ברבים מן הדיונים שהמשקיפים נוכחו בהם, בלטו קידום גס אינטרסים של גופים חזקים במשק, של קבוצות אוכלוסיה ייחודיות  על חשבון האחרות, ובמידה רבה גם התנהלויות של קידום אישי ופרסום.

התנהלות חברי הכנסת. הדיווחים החיוביים סובבים בדרך כלל סביב מספר מועט של חברי כנסת מסורים. הדיווחים השליליים מתארים תופעות של דחיינות, ומאידך של מחטפים: הצעות מועלות בלי שתהיה שהות מספקת להתכונן אליהן, חברי כנסת מגוייסים להצבעה, ולא ניתנת אפשרות לדיון. תופעה נוספת היא ההתלהמות – תוקפנות וזלזול של חברי הכנסת כלפי המומחים/ המוזמנים. כמו כן הוזכרו איחורים, יציאה מוקדמת מהדיון, הגעה לכמה דקות ל"הפגנת נוכחות" ודיבור בטלפון תוך כדי ישיבה.

לוביסטים. נוכחותם המסיבית של הלוביסטים בישיבות (באחת הישיבות דווח על  40 לוביסטים), בעיקר בועדות הכלכלה והכספים, עולה כמעט מכל העדויות. יש מעט עדויות על התערבות של הלוביסטים בדיון, אך עולה תחושה שלא פעם הם נמצאים שם כדי "למשמע" את חברי הכנסת.

הכנסת מול משרדי הממשלה.  מתוך העדויות עולה מערכת יחסים שבה הצד החזק הוא דווקא פקידי הממשלה ולא חברי הכנסת. בעיה זו באה לידי ביטוי גם במצבים שבהם שהוזמנו נציגים ולא הגיעו, או הגיעו באיחור, או שבאו בלי המידע והנתונים הנדרשים. לפעמים הממשלה או משרד האוצר פועלים בניגוד מוחלט להחלטות הכנסת – במיוחד בלט הדבר במשרד האוצר. משקיפים מסוימים סבורים, שלמעשה ההחלטות מתקבלות במשרדי הממשלה.

טובים ורעים…. מספר חברי כנסת מוזכרים כמי שפועלים במקצועיות, בהגינות, ומתוך הבנת חשיבות הנושא החברתי. בין השמות שמוזכרים בדרך כלל לחיוב –  דב חנין, אורלי לוי-אבקסיס, אבישי ברוורמן, חיים כץ,  כרמל שאמה ומשה גפני.  זאת לעומת חברי כנסת אחרים שבולטים בדווח שלילי,  כמו אנסטסיה מיכאלי ואופיר אקוניס.

על המחאה, השקיפות והמשמר החברתי. רבים מהמשקיפים מדווחים על התייחסות למחאה החברתית בדיונים. המילה מחאה עצמה עלתה בעדויות 47 פעמים (רוב הפעמים מתוך הדיונים, מיעוטן בדיווח של המשקיף עצמו).המילה  אוצר עלתה 204 פעמים, דיור ושיכון 139, חינוך 105, ביטחון 83, רווחה 77 , סביבה 50, כלכלה 46 ובריאות 33. יתכן כמובן שספירה זו משקפת את נושאי הדיונים שהמשקיפים בחרו להיות נוכחים בהם, אך יתכן גם  ששני נושאים מרכזיים שעלו במחאה, הדיור והחינוך, עלו בזכותה למקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי.

נושא השקיפות עצמו חזר פעמים רבות בדיווחים – 31 פעם, בין אם בדיונים לגבי שקיפות של נתונים של משרדי ממשלה שונים, ובין אם בדעותיהם של הפעילים לגבי הצורך בשקיפות, המאפשרת לאנשים רבים יותר לקחת חלק פעיל במהלך הדמוקרטי. נציגי המשמר החברתי התייחסו לשיבות של הופעתם, ולצורך להמשיך ולעקוב אחרי דיונים ספציפיים.

אופן הדיווח. כ- 160 דו"חות שונים נכתבו על ידי פעילי המשמר. חלקם כתבו מעין פרוטוקול או סיכום של הישיבה בה נכחו. אחרים בנו את הדיווח כסיפור, בו תארו את המתרחש בישיבה וכן את הרשמים האישיים שלהלם. מיעוט כתבו את הדיווח כ"מניפסט", כלומר השתמשו בארוע לשם הבעת דעתם/עמדתם על הנושא הנדון או תפיסתם פוליטית.

ציפיות המשקיפים. ברבות מהעדויות מופיע פער בין הציפיות לגבי "מה קורה בכנסת" לבין המימוש. למשל – ציפיה לרצינות בדיון שהתגלה כ"חפיף", או, להיפך, משקיף שבא עם גישה ביקורתית וגילה להפתעתו  התעמקות, רצינות ואכפתיות בדיון.  (הופתעתי לטובה. הדיון בוועדה התנהל באופן ענייני, רציני, מנומס וממוקד מאוד ). חלק מהמשקיפים ציינו את ההתרגשות שלהם ואת תחושת השליחות. אחרים ציינו את היחס שקיבלו מחברי הכנסת ועובדיה, החל משמחה על נוכחותם או  סקרנות, דרך התעלמות או אי ידיעה על קיומם, ועד לדרישה שלא יכתבו או הוצאה מהדיון.

  1. נ
פורסם בקטגוריה על המצב | 5 תגובות

האם יש תרבות נכונה לניהול ידע?

בשבוע שעבר הרציתי בכנס האיכות , במושב על התקן החדש לניהול ידע. נושא ההרצאה היה – האם יש תרבות נכונה לניהול ידע. מצ"ב המצגת. האם יש תרבות נכונה לניהול ידע

פורסם בקטגוריה כללי, כנסים | כתיבת תגובה

הרצאה בכינוס של האיגוד הלאומי לאיכות – 10.11: האם יש תרבות נכונה לניהול ידע

בשנת 2010 החליט מכון התקנים הישראלי לכתוב תקן חלוץ בניהול ידע. קיימים מספר מקומות בעולם בהם ניסו לפתח לפני כעשור מדריכים בתחום, כמו אוסטרליה ובריטניה. אולם מדינת ישראל הכירה כי כפי הנראה בשלה השעה לתקן בתחום כה אסטרטגי זה¨המשפיע על אחד הנכסים החשובים של כל ארגון במאה הזו. כמי שהיתה שותפה להטמעה בארץ, בסוף שנות התשעים, של תחום ניהול הידע, יחד עם שותפותי בחברת "ניהולים", התבקשתי להשתתף בצוות שהכין את התקן שיזם מכון התקנים. במסגרת זו התמקדתי בעיקר בתחום התרבות הארגונית הרצוייה לניהול ידע. במושב ישתתפו ד"ר מוריה רום, יו"ר הצוות, ד"ר אבי גריפל, מזכיר ועדת המומחים, ואני. אבי יספר על "אחורי הקלעים" של בניית התקן וההתלבטויות והדילמות שהיו כרוכות בו. מוריה תבחן למי מתאים התקן החדש ואיך נערכים לקראתו. הנה תקציר ההרצאה שלי:

תרבות ניהול הידע מושפעת מהתרבות הארגונית הכוללת של הארגון ומשפיעה עליה, ומהווה גורם מרכזי בהצלחה או בכישלון של הקמה והטמעה של מערכות ניהול ידע בארגון.

התרבות כתהליך חברתי של יחסי גומלין בין אנשים בארגון ובין יחידות בארגון קובעת איזה ידע ראוי ללמידה ולשיתוף, מגדירה את היחסים בין הידע של העובדים לידע הארגוני, יוצרת את הרקע לפעילות הגומלין שבה נעשה שיתוף ידע במצבים השונים, ונותנת צורה לתהליכים שבהם נוצר ידע חדש, מקבל לגיטימציה ומופץ בארגון.

תרבות ניהול הידע מורכבת מהנחות היסוד, הערכים וההתנהגויות בפועל של חברי הארגון. ככזו , היא מורכבת, שונה בתוך הארגון בין היחידות, שונה בתקופות שונות ובשלבי חיים שונים של הארגון, וכמובן בין ארגונים.

אין ספק שעקרונות של ארגון לומד, שיתוף ידע והפקת לקחים יאפשרו אפקטיביות של מערכות לניהול ידע. אך בהרצאה ניטען שאין תרבות אחת "נכונה", ושארגון השואף להטמיע תרבות ניהול ידע יפעל בחכמה אם יבחן סדרת שאלות (שאותה הצגנו בתקן ניהול הידע) כדי להחליט מהי התרבות המתאימה לו. תהליך הבחינה הזה צריך לבוא מלמעלה למטה (מה התרבות הרצויה) אך גם מלמטה למעלה (מהי התרבות הקיימת, מה נדרש כדי לשנותה והאם ניתן לעשות זאת).

בהרצאה נבחן כמה משאלות אלו, תוך הגדרת רצף התשובות לכל אחת מהן, ובחינת ההיתכנות ועלויות היישום של כל בחירה.

לאתר הכנס ולתכנית הכנס – כאן . הכנס יתקיים במרכז הקונגרסים בחיפה בימים 9-10.11.11

פורסם בקטגוריה כנסים | תגובה אחת

בית הורי – ראיון ברדיו עם רעיה אדמוני

לפני כשלוש שנים ראיינה אותי רעיה אדמוני בקול ישראל, רשת א', בתכנית בית הורי. אני מספרת שם על תולדות המשפחה שלי – משפחת נבון מצד אב אימי, שנמצאת בארץ מעל 300 שנה, משפחת בן עטר מצד  סבתי, שעלתה ממרוקו בסוף המאה ה19, ומשפחת ליננברג מצד אבי, החלק הרוסי שבי…

התכנית שודרה שוב בראש השנה. אפשר למצוא אותה כאן:

http://www.iba.org.il/aleph/aleph.aspx?type=aod

בתכנית "בית הורי" של רעיה אדמוני, להכנס ל"הקלטות נוספות", ולבחור בתאריך 29.10.11. אני מניחה שזה יעלם משם בקרוב…

פורסם בקטגוריה אישי | כתיבת תגובה

"הזמנה לאי-ידיעה" – קורס למנהלים, אנשי עסקים

באמצע נובמבר יפתח מחזור נוסף של התכנית "הזמנה לאי ידיעה". התכנית הזו משותפת לפרופ' יעקב רז ופסיכו-דהרמה בקמפוס ברושים, ולי.  זה יהיה המחזור החמישי של הקורס, ונדמה לי שהתגובות אליו טובות….

את הקורס בנינו לאותם אנשים אשר חוסר ודאות נמצא במרכז העשייה שלהם: מנהלים בכירים, עצמאים, אנשי עסקים. כל מי שהמקום הזה של אי ידיעה נדמה לו כחיסרון, כבעיה. אנחנו רוצים לבחון מחדש את העמדה הזו, בקונטקסט הארגוני – עסקי, ולראות אם הבחינה מחדש מאפשרת התנהלות אחרת, שמייטיבה יותר איתנו ועם הסביבה.

אני חושבת שזה אחד הקורסים האהובים עלי ביותר. אני נהנית מאוד ללמד וללמוד ממנו, ואני רוצה להזמין את חברי להשתתף בו. אפשר לפנות אלי לקבל פרטים נוספים, ora@setter.co.il, או ללבנה  מפסיכו-דהרמה  בקמפוס ברושים, טל. 03-6411961, info@pdharma.co.il. אפשר גם להתייעץ עם כמה מבוגרי התכניות הקודמות, באמצעות פניה אלי.

על התכנית:

אין ביטוי שגור יותר בעולם העסקים מהקלישאה – הנכונה – שאנו חיים, יותר מאי פעם, בתקופה של חוסר ודאות. איך אפשר, בתקופה כל כך סוערת, לנהל עסקים ואנשים באופן חכם, שקול ומייטיב? האם רצוי לצמצם את אי הודאות, או אולי ניתן דווקא לאמץ אותה אל חיינו?  האם לראות באי וודאות בעייה שיש לפתור או לחסל, או מצב קיומי שיש לדעת לחיות אותו בחוכמה? האם ניתן לקבל החלטות נכונות תוך כדי  חיפוש יזום אחרי הלא ידוע, וויתור על הידיעה?  האם ניתן לנהל עסקים מתוך ענווה, נדיבות וחמלה?

בתכנית הבלתי שגרתית הזו, המיועדת לקבוצה קטנה (עד 20 איש) של מנהלים ואנשי עסקים,  ננסה לגלות כל זאת, מתוך עולם העבודה של משתתפי הקורס, ודרך מפגש עם שיטות  למידה לא קונוונציונליות כמו – קואנים[1], סיפורי זן, מדיטציה, התנסויות , משחקי תפקיד וניתוח אירועים.

זה אינו קורס בבודהיזם, ואף לא קורס ביישום הבודהיזם לניהול. זה אינו קורס בניהול, או ביישומי תיאוריות ניהוליות. זוהי תכנית שבה אנו מזמינים למפגש עם אופני מחשבה ופעולה שמטרתן פתיחת מרחב התגובות האוטומטיות שכל אחד מאיתנו פועל מתוכן.  הבודהיזם ותיאוריות ניהוליות חדשניות מהוות את המצע לכך.

 הלמידה, למעט מפגש אחד או שניים, תכונן סביב אירועים מהחיים (גם המקצועיים, ואולי גם האישיים) של המשתתפים.  למידה תיאורטית  תתקיים באמצעות הרצאות קצרות, על פי הצורך והסבלנות של המשתתפים, ועל קריאה בבית של חומרים שיומלצו על ידי מנחי התכנית.  כל מפגש יתחיל במדיטציה.

 פרטים כללים:

התוכנית תתקיים  אחת לשבוע,  במשך 10 שבועות, בימי ראשון  בין השעות 18:00 ל 21:00, החל מתאריך 13.11.11, בבית הספר לעיצוב DVISION  בהרצליה פיתוח  (משרדי ההנהלה של כתר פלסטיק,  מול הרצליה מדיקל סנטר).

עלות הקורס –  4600 ש"ח. ההשתתפות לאחר ראיון אישי איתי. הרישום באמצעות פסיכו-דהרמה בקמפוס ברושים, על פי התנאים המקובלים במסגרת זו.

 הנה כמה נושאים ומונחים שיתכן ויעלו במהלך המפגשים  (ואולי לא….):

(הנושאים הרשומים כאן לקוחים מתוך קורס שהועבר על ידי רז ואורה במסגרת "להב")

  • עקרונות של הפילוסופיה והאימון הבודהיסטיים
  • עקרונות של עולם המערכות המורכבות
  • הבחנות ללא הבחנה: קריאה צלולה ואבחון של המציאות – זיהוי מודלים מקובעים של מציאות, כשלים בתפיסה  שמעכירים את התודעה המנהלת. דרכים לפירוק קבעונות ופחדים לקראת ניהול מדוייק  ובהיר.
  • ידיעה ללא ידיעה: התמודדות עם חוסר ודאות – חיי הניהול כאמנות לחימה במציאות שבה האי-וודאות היא לחם החוק. איך להפוך את האי-וודאות למנוף ליצירה שיש בה בהירות ואל-פחד.
  • על ריקות והקשבה: אימון בריקות הוא התפנות משליטת המוכר בלא שלילתו.  אימון זה מאפשר להקשיב באופן פתוח ולא יודע, מתוך הלב,  ברגישות חכמה.
  • "אין אני" ואגו:–זיהוי האגו המכתיב את מהלכי המנהל לעומת התפנות מן האגו. יצירת מצבי קריאה צלולה של  האינטראקציה האנושית בארגון.
  • כוונה ללא כוונה: קבלת החלטות שנוצרות במגע תוך תנועה מתמדת עם סביבה משתנה ומורכבת
  • עשייה ללא עשייה: בין המטרות לדרך – זיהוי מצבים של הצמדות למטרות בצורה שמעוורות אותנו למשתנה, ומכאן להזדמנויות שמול עינינו..
  • זרימה ושליטה: על בקרה והאצלה – זיהוי מצבים שבהם הרצון לשליטת יתר מביא לשיתוק מערכות. אימון היחס הנכון  בין שליטה לזרימה בתוך הארגון ובין הארגון לסביבתו.
  • חמלה וקשיחות: אחריות חברתית וסביבתית בתוך ארגון ומחוצה לו – ניהול שיש בו קשר קשוב, מדוייק ונדיב עם העובד, והאופן  שהוא מייצר אחריות הדדית והבנת זיקת הגומלין האקולוגית שבין אנשים, בין ארגונים, ובין אדם לסביבה.
  • המנהל כמנהיג , כמורה, כאמן יוצר – טיפוח המנהל כאומן יוצר, האפשרות לברוא את מקום העבודה כמקום להתפתחות אישית ובין-אישית מרתקת ומלאת סיפוק.

 מנחי התוכנית:

פרופ' יעקב רז – מרצה באוניברסיטת תל אביב. ממקימי החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ולשעבר ראש החוג. ממקימי ומנהלי מכוו "פסיכודהרמה" [יחד עם הפסיכולוג נחי אלון] – העוסק באימון של התורה הבודהיסטית בחיים המודרניים. יו'ר עמותת 'מארג' העוסקת בקידום חברה רב-תרבותית ובפרוייקטים משותפים בין ערבים ויהודים בישראל. חוקר ומלמד תרבות יפן, וכן בודהיזם וזן בודהיזם בהקשריהם המסורתיים והמודרניים. כתב ספרים רבים ומאמרים רבים . מלמד, מאמן ומקיים סדנאות בדרך הבודהיסטית למטפלים, מאמנים, אנשי גישור, רופאים, אנשי צבא ואנשי עסקים. במסגרת זו עסק בייעוץ לארגונים במצבי משבר. מלמד במרכז "Ashridge” בבריטניה, [מרכז לייעוץ ארגוני לחברות בינלאומיות ובית-ספר למנהל עסקים מהחשובים באירופה], שם הוא גם מקים את מסלול הלימודים של בודהיזם וארגון. עוסק גם בייעוץ ארגוני לחברות בינלאומיות. חושב, מצייר, מנגן, כותב, שר ומתחבק הרבה עם יוני, ילד נצחי ומיוחד.

ד"ר אורה סתר – מרצה מזה שנים רבות בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א, ובמוסדות אקדמיים נוספים. שמשה כמנכ"ל ומנהלת אקדמית של להב, בין השנים 2002-2006. בעלת תואר BA במדעי הרוח מהאוניברסיטה העברית בירושלים, תואר M.Sc בהתנהגות ארגונית מאוניברסיטת ת"א ו-Ph.D במדעי הניהול מאוניברסיטת ת"א.   לאחרונה השלימה לימודים לקראת תואר MA בבודהיזם ותרבויות מזרח אסיה. אורה עסקה שנים רבות בייעוץ ובפיתוח ארגוני למנהלים בכירים וארגונים במשק הישראלי, והיתה שותפה בחברת "ניהולים" שקידמה את נושא ניהול הידע בארץ. בעבר הקימה וניהלה חברה להוצאה לאור באמצעות האינטרנט. כיום אורה היא יו"ר פסיכו-דהרמה, מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א ומרכזת את תכנית הפרקטיקום של המגמה לייעוץ ארגוני. היא  מכהנת כדירקטורית בחברות ציבוריות, ועוסקת כיועצת ומנחה של יועצים ארגוניים, ובניהול פרויקטים בתחום ההדרכה הניהולית בארץ ובחו"ל. אורה מציירת, מצלמת, כותבת ומגדלת  ארבעה ילדים ושני נכדים.


[1] קואן KOAN  הוא שאלה, משפט או סיפור פרדוקסלי מעולם הזן, שמטרתו לאתגר את דפוסי החשיבה הקיימים.

פורסם בקטגוריה הוראה | כתיבת תגובה

ארוע 1000 השולחנות העגולים – "ממאהל למעגל" – סיכום תובנות

בשבועות האחרונים זכיתי להיות שותפה למאמץ של "ממאהל למעגל – 1000 שולחנות". מדובר ביוזמה של דני גל, ממייסדי ה"האב", ד"ר שי בן יוסף ("ניווט במורכבות") ואסף שנהב ("המרכז הישראלי לגישות מאחות") ליצור שיח סביב סוגיות שמשותפות לציבור הישראלי , באופן שמקדם הקשבה, כבוד לזולת גם כשלא מסכימים איתו, ובעיקר שיתוף המאפשר יצירת גוף ידע של "חכמת הרבים".

כ – 8000 איש השתתפו במעגלי השיח ב 10.09.11, כ –450 מעגלים בתל אביב, ברחבת המוזיאון, ועוד כ250 ברחבי הארץ, מאילת עד ראש פינה, בערים, עיירות, התיישבות עובדת ועוד. כל שולחן נוהל על ידי מנחה קבוצות מקצועי, ותעוד כל הנאמר בכל שולחן נשלח לדואל  או סמס מרכזי, וחלקם נמסרו בכתב יד.  שתי שאלות מרכזיות נשאלו –
מה השינוי שהייתי רוצה שיקרה בחברה הישראלית, ומה אני מוכן ורוצה לעשות למען זה.

במשך כשבוע עמלנו, קבוצה של אנשי אקדמיה בראשותו של ד"ר יובל דרור, בהשתתפותם של ד"ר יעל שטימברג, ד"ר שוש שגיא,  ענת בן יונתן  וטובה אורבוך,  לנתח את החומרים שעלו מהשולחנות. חומר הגלם שלנו היה כ – 20% מכלל החומר שהגיע: עשרות אלפים של היגדים שעלו מתוך השולחנות. את הניתוח עשינו הן בהסתכלות על הטקסט והן בשימוש בתכנות לניתוח תוכן שמחפשות מילים ורעיונות מרכזיים, הן בחיפוש חופשי אחרי נושאים שעלו מן השטח, הן תוך שימוש בגישות , מושגים ותיאוריות מוכרות.  התוצאות הראשוניות סוכמו לד"וח שמוצג כאן במלואו.

קשה לתאר את ההתרגשות, גם זו שעולה מן הכתובים, גם זו שהיתה בנו למקרא מה שנאמר. ההזדהות של רבים בארץ עם המחאה, לא תמיד הובילה למוכנות לצאת להפגנות או לגור באוהלים.  המעגלים איפשרו לחלק מהם להשתתף בה באורח אחר, של דיון ושיח. מילים שחזרו על עצמם היו – אמון, אחריות, תקוה וחלום.  חויתי רגשות אלו על עצמי בתהליך הזה, מה שכמובן לא איפשר לי גישה שהיא מדעית אוביקטיבית לחלוטין, ואולי טוב שכך.

בפוסט הנוכחי אני מצרפת את הסיכום של הצוות. בפוסטים הבאים אנסה לנתח את החומר מנקודות מבט שונות, כולן אישיות, כולן סוביקטיביות. כולן משקפות את ההתרגשות שלי מהתהליך הזה, מהמחאה הזו, מהמהפיכה הזו שמתרחשת בימים אלו.

תמצית

במוצאי שבת 10 בספטמבר, התיישבו לשיח סביב שולחנות עגולים כ-8000 אזרחים, צעירים  ומבוגרים, מכל רחבי הארץ כ-450 שולחנות נפרשו ברחבת המוזיאון בתל אביב, כ-250 שולחנות נוספים נפרשו בכל רחבי הארץ, מראש פינה עד אילת, משדרות עד גן שמואל, בירושלים ובחיפה, בקיבוצים ובעיירות הפיתוח. בכל שולחן ישב/ה מנחה, והדיון התמקד בשתי שאלות: מה השינוי שהייתי רוצה שיקרה בחברה
הישראלית, ומה אני מוכן ורוצה לעשות למען זה
. בכל שולחן היה מי שלקח על עצמו לתעד משפטי מפתח מדברי כל משתתף ומשתתפת. משפטים אלה מהווים את הבסיס למסמך זה.

בחומר שנאסף מן השולחנות בלט במיוחד הערך האדיר שייחסו המשתתפים למאבק החברתי בכללותו, ולחוויית הישיבה המשותפת סביב השולחנות העגולים בפרט. מרביתם ראו את פתיחת ערוצי השיח כהמשך נכון וטבעי של מהלך המחאה – משהו שמאפשר ביטויי של עשייה ושל יציאה מתחושת הבדידות והניכור. המאבק והשיח המשותף יוצרים תחושה של כוח פנימי מתעורר. הדוברים הרבו
להביע רגשות כלפי עצם המפגש ותיארו אותו כ"קסום", מפתיע", "מסקרן", "נותן תקווה". עוד
הדגישו  את ההתרגשות לנוכח האמונה המתעוררת בקרבם  כיחידים, כקהילה וכאזרחים בעלי
השפעה.

איור של פיבן

נושא בולט שעלה נוגע לערכים ודרכי ההתנהלות בחברה הישראלית, בעיקר בנושאים של צדק
וסולידאריות.
. גם אם המחאה התמקדה בתחילתה בקוטג', במחירי הדלק והדיור, היא העלתה על פני השטח את הדאגה ממערכת הערכים שהשתרשה בארץ ומדרך ההתנהלות שמערכת ערכים זו מתווה: ערכים של חומרנות וכוחנות, ניכור וראוותנות, אינדיווידואליזם מוקצן ותחרותי, התעלמות ממגזרים מסוימים ופערים בלתי סבירים בחברה. התקווה המרכזית היא ליצירת שינוי שיוביל אל מערכת ערכים שבה יש עדיפות לסולידאריות (המילה "אנחנו" והמילה "ביחד" חזרו פעמים רבות), אחריות הדדית, כבוד הדדי. רבים מהמשתתפים דיברו על שיח ודיאלוג כדרך, משהו שחשוב שיתרחש בין  כל הקבוצות בעם לקראת שאיפה לחיזוק הקהילתיות ותחושת היחד. במקביל העלו חלק מהמשתתפים את התחושה שהחברה שאנחנו בונים לילדים ולנכדים שלנו אינה צודקת. סביב השולחנות חשבו שמערכת הערכים הראויה למדינה
צריכה לכלול שוויון הזדמנויות, הוגנות, חלוקה שווה יותר של הנטל ושל המשאבים והתקציבים, והגבלת הצריכה וחיזוק ערך ההסתפקות במועט.

רעיון מרכזי נוסף שעלה בקרב הדוברים נגע לאמנה בין האזרח והשלטון והפרתה.  הממשלה נתפסה כמי שאינה ממלאה את חלקה בהסכם לא-כתוב: אם חובתו של האזרח היא לשלם מיסים, לשרת בצבא, לציית לחוקים ולהיות נאמן למדינה, הרי מרבית המשתתפים הרגישו שעשו זאת. מאידך, רבים חשים שהמדינה לא נתנה את חלקה באופן מספק: לא בהגנה ובביטחון, לא בדיור, לא בתחבורה, לא ברווחה ובעיקר לא בחינוך. הציבור איננו מתעלם ממצב הכלכלה העולמית או מההשלכות האפשריות של המתרחש
במזרח התיכון על הביטחון. למרות זאת, בפן הכלכלי  שהצית את המחאה, יש תחושה של מגזריות, העדפת החזק, תחושה שהממשלה יצרה את הריכוזיות והביאה להפרטה מוגזמת. רווחת בין המשתתפים הדעה שהמנהיגות במדינה – בין אם בממשלה, בכלכלה, בתקשורת או בשלטון המקומי – לא רואה ולא שומעת את האזרחים.

בפן הביטחוני ישנה אי-נוחות מההשלכות של מרכזיות השיח הביטחוני על מערכת הערכים
הכוחנית, התוקפנית והבלתי מתחשבת שהשתררה במדינה. מתוך השיח עלה בצורה ברורה חוסר
אמון במנהיגים ובאופן שבו הם תופסים וממלאים את תפקידם (המנהיגות הכלכלית והשלטונית). מכאן גם הדרישה מהמנהיגים לשנות את אופן ההתנהלות שלהם לכיוון של מנהיגות מקשיבה, ממלכתית (לעומת מגזרית) ושקופה, הפועלת לפי הערכים שפורטו לעיל.

איור של פיבן

מתוך הביקורת צומח הרעיון של האמנה האזרחית החדשה, ולה שתי פנים. אל מול חוסר האמון במנהיגות, בולט מקומו של האמון המתחדש בכוח האזרחי – כפרטים וכקבוצות – ובתחושת
הרצון והיכולת לפעול. ומכאן ביסוס אמנה חדשה על אחריותו של האזרח כלפי האזרחים האחרים. מנגד, התחושה היא שהאמנה בין האזרח למדינה צריכה להשתנות: יש דרישה לדמוקרטיה ישירה יותר, שבה קולו של האזרח נשמע לא רק בהצבעה פעם בארבע שנים אלא דרך דיאלוג ועשייה בשטח ובכלל זה גם עשייה פוליטית, שתביא לתפיסת משילוּת שונה, בין אם בהקמת מנגנונים להשתתפות פעילה של האזרחים בקבלת ההחלטות השלטונית (המקומית והארצית) ובין אם בהתארגנויות מפלגתיות ובתנועות חוץ פוליטיות.

ההשתתפות בשיח במעגל המחישה לרבים כי מעגלי השיח הם התשתית לשינויהמדיום הוא המסר. רבים מהמשתתפים הביעו את רצונם שפעילות מסוג זה תמשיך להתקיים. מעגלי השיח נתפשים לא רק כדרך עבור האזרחים להביע את עצמם ו"להוציא קיטור", אלא גם כביטוי סמלי שמעורר את תחושת הקהילתיות, ומסמל קשר בלתי אמצעי בין האזרח לשלטון ובין האזרחים לבין עצמם. המעגל שיקף צורה אחרת של שיח – מקשיב, מכבד, מאפשר. הוא נותן תחושה של שותפות, שייכות וגאווה ומייצר רצון ומחויבות לפעולה. מאידך, שהיו גם משתתפים שהביעו ספקנות לגבי הערך של הדיון עצמו או תוצאותיו.

במהלך השיחות בשולחנות הועלו רעיונות שונים ליוזמות ברמה אישית, מקומית וארצית. ברמה האישית דובר הן על פעולה התנדבותית או מקצועית, מול שכנים ובני משפחה ואפילו בין אדם לעצמו ("לא לפעול מתוך האגו"). דובר גם על יוזמות מקומיות ברמת הקהילה או האזור, כולל שיתופי פעולה אזוריים, כמו הקמת קואופרטיב או הפצת מידע מקומי על מחירים. היו לא מעט יוזמות ברמה ארצית כמו הקמת אתרי אינטרנט או תנועות חברתיות חדשות. חלק מהיוזמות היו קונקרטיות וחלקן רעיונות ומשאלות לב. נראה שברור למשתתפים – וכך התבטאו רבים מהם, שהשינוי הנדרש הוא קודם כל תודעתי וערכי, שינוי בשיח, שינוי באופן השיח. פתרונות מהירים שהם כלכליים בלבד נתפסים ככאלו שלא יענו על התקווה הגדולה שצמחה מהתהליך – לשינוי אמיתי בסדר העדיפויות של הממשלה והחברה בישראל, ולאופן התנהלות משתף ומכבד.  למרות שעלו פה ושם ביטויים שליליים, נראה שהמחאה שעלתה בשולחנות היא פחות "נגד" ויותר "בעד" – לעתיד טוב יותר.

פורסם בקטגוריה על המצב | כתיבת תגובה

שני מאמרים שכתבתי…

לפני מספר שנים לימדתי עם טובה אורבוך את הקורס "רוחניות, עסקים וניהול" במסגרת להב, הפקולטה לניהול באוניברסיטה. לאחר סיום אחד המחזורים כתבנו את המאמר הבא, על עשרים התובנות לגבי "מהישרדות לקיימות – על הקול הפנימי של הארגון". במבט לאחור , יש משהו נמלץ מעט בסגנון הכתיבה, אבל אני עדיין עומדת מאחוריו, מילה במילה. הנה תחילתו של המאמר:

 1.         ומה אם המטרה הבסיסית של כל ארגון לא תוגדר רק כ"הישרדות" (באמצעות מיקסום רווח) אלא כחיים, קיימות ויצירת ערך ייחודי? (באמצעות "שפע" – מיקסום ערך כולל לכל בעלי העניין בתוכו ומחוצה לו, בהווה ובעתיד)

–          "קיימות" : כשהארגון נותן יותר ממה שהוא לוקח, מייצר ערך מוסף, ומאזן בין צרכי ההווה והעתיד, כך ששלושת משאבי האנרגיה העיקריים (הפיננסיים, האנושיים, הסביבתיים) שנעשה בהם שימוש בהווה לא יסכנו את העתיד: הם יתחדשו ויגדלו, ולא יתכלו. 

–           תלות הדדית: ההבנה שהכל קשור בהכל, ופעולה מתוך ה"אגו" הארגוני שאינה לוקחת בחשבון את הקשר הזמן והסביבה החברתית והפיזית,  עלולה להביא לנזק ולכיליון.

2.         ארגונים אינם ישויות קבועות, אלא מארג שנטווה ללא הרף,  הרכב  של קולות וצלילים רבים ושונים, שנובעים מ"תיכנות" ונסיון מוקדם, מהעבר ומצפיות העתיד של הארגון, האנשים שמובילים אותו והתעשיה בה הוא נמצא; ומהאופן שהם מצויים באינטראקציה מתמדת בהווה מתמשך עם הסביבה הכלכלית, החברתית והפיזית בה הוא פועל.

3.         כל אדם או קבוצה, תפקיד  או יחידה ארגונית מייצגים קול יחודי שיש לו ערך, יחד עם זאת בכל אחד מהם גם קיימים ומהדהדים  קולות כל השאר . יש המשמיעים את הקול המרכזי שתוכנת בהם, כמו "מבקר פנים", "ילד מרדן" , "בוגר הגיוני", וכו', ויש המשמיעים את הקול שהוקצה להם במסגרת תפקידם הרשמי בארגון.

4.         יש צורך חיוני ויתרון בריבוי הקולות, כולם ממלאים פונקציה הכרחית בשלם המתהווה תדיר שהוא הארגון. יש קולות גלויים וסמויים, מדברים ושותקים: יש קולות שנשמעים בארגון כי הם צועקים, לא כי הם בהכרח צודקים, ויש קולות מושתקים, שלאמירתם יש ערך

5.         הקשבה היא המפתח: אם  רוצים לשמור על בריאות וחיוניות ארגונית, לא נכון ולא כדאי להדחיק ולהשתיק קולות, כי בכך נאבד מידע חיוני ויצירתי בהווה, ונסתכן בכך שהם יפרצו כ"מחלה" ארגונית  בעתיד(גוף-נפש).

להמשך….

במסגרת הקורס שאני אלמד השנה לתואר שני בייעוץ ארגוני, על הפרקטיקום בייעוץ ארגוני, כתבתי מאמר על אבחון באמצעות זיהוי פערים. הנה הפתיחה שלו:

מהו אבחון באמצעות איתור פערים 

אבחון  (דיאגנוזה בלעז – נובעת מהמילה היוונית διάγνωσις שמשמעותה- הבחנה) פירושו זיהוי הטבע והסיבה של הכל.  הדיאגנוזה היא התהליך בו בעזרת לוגיקה, ניתוח נתונים  וניסיון אנו מבינים  תופעות באמצעות זיהוי יחסים של סיבה ותוצאה: מה הן הסיבות לתופעות (סימפטומים) השונות שקיימות במצב נתון. הדיאגנוזה מאפשרת לנו לפעול לא רק מול הסימפטומים, אלא להבין את סיבות השורש שגורמות להן, ולהתמודד איתן. 

דיאגנוזה קיימת בתחומי ידע רבים, אך השימוש הנפוץ ביותר של המושג הוא בעולם הרפואה, כאשר אנחנו אמורים לזהות באמצעות איתור הסימפטומים, ניתוח נתונים ובדיקות שונות את המחלה וסיבותיה. מהם סימפטומים? חריגה ממדד בריאות כלשהו שנמצא בתחום הנורמה.  למשל – כאשר מגיע אדם עם חום (שגבוה מהנורמלי),  כאבים (שאינם מצב שמוגדר כבריא), דופק מהיר (לעומת הנורמה), ותוצאות הבדיקות אליהן הוא נשלח חורגות מהטווח הנורמלי.  כל אלה הם סימפטומים למחלה כלשהי, שאותה צריך הרופא  לזהות, ובה לטפל.

המטפורה הרפואית, על כל מעלותיה, מייצרת תפיסה צרה מדי ואף מוטעית של הייעוץ לפיתוח ארגוני,  ושל תהליך האבחון, משום שהיא יוצרת באופן לא מודע התייחסות לייעוץ כאל טיפול ואל הנועץ כאל חולה.  אך לצורך מאמר זה נתייחס למהות המרכזית שמטפורה זו מספקת לנו:  החריגה, או הפער מול תקן. 

מהו פער?

נתחיל את המסע שלנו בהתבוננות מעט פילוסופית במושג הבסיסי – של "פער".

את מושג ה"פער" קל להבין מתוך עולם המתמטיקה, מהפעולה הפשוטה של חיסור: כאשר מעמידים שני מספרים אחד ליד השני, אם יש זהות ביניהם – אין פער. אם אין זהות ביניהם – יש פער, שיכול להיות גדול או קטן.  מכאן שזיהוי של פער דורש לפחות שני "גופים" – מהותיים או מושגיים  –  וקני מידה להשוואה ביניהם.

אם מישהו יראה אותי ובידי רק תפוח אחד מבלי שידע שהיו לי שני תפוחים נוספים קודם לכן – הוא לא יבחין בכל פער. זאת המציאות ה"מובנת מאליה" שאליה הוא נחשף, ואין הוא יכול – או צריך – להניח שהיתה מציאות אחרת, אין לו  לצופה התמים הזה כל דרך לזהות את הפער שאני – בעל הזכרון ההיסטורי – מכיר ומזהה. אין לו קנה מידה להשוואה.

עצם קיומו של הפער אינו בעל משמעות ערכית:  אם היו לי שלושה תפוחים ביד ועכשיו יש לי רק אחד – אין זה בהכרח רע או טוב: יכול להיות שאכלתי שניים ועכשיו אני שבע וזה טוב, או שגנבו לי שניים וזה רע, או שהם נפלו לארץ, ולאחר שירקבו יפרו את האדמה ויעזרו לגדל את הפירות של השנה הבאה – וזה גם טוב וגם רע.  העובדה נטולת הערכיות היא שמתוך שלושה נשארתי עם תפוח אחד, והפער הוא של שניים.  את השיפוט אנחנו מסיקים מתוך מערכת הערכים שלנו, לא מן ההשוואה עצמה.

חיבור או חיסור של שני גופים  יכולים להיווצר כאשר ישנו איזה שהוא יחס משותף להם. איך נוכל לחסר שתי בננות משלושת התפוחים?  פער יוגדר בעינינו במקומות שבהם אנו מזהים שהגורמים אותם אנחנו משווים שייכים לאותו עולם תוכן. לא תמיד הזהות הזו תיתפס כך על ידי אנשים אחרים, ואולי גם באופן אובייקטיבי אין הדבר כך.  למשל: פער שזיהינו בין התנהגות מנהל לעובדיו לעומת התנהגותו לממונים עליו –  האם יש כאן יחס של  עולם תוכן משותף (התנהלות מול אחרים) או אולי אין יחס משותף כזה (עובדים לא שווים למנהלים ולכן ההשוואה אינה תקפה).

 יש גם חידות לוגיות הקשורות במושג ה"פער". אדום וארגמן הם שני  גוונים ששייכים לאותו עולם "צבע". האם אפשר להחסיר את הארגמן מן האדום? מה יהיה הפער? האם אפשר לחסר את אפי, או ידי, או שמי, או תכונותי ממני? זו אינה רק שאלה פילוסופית מעניינת שרבים, החל מהבודהיסטים ועד הפילוסוף המפורסם ויטגנשטיין נתנו עליה את דעתם, אלא שאלה מעשית כשאנו באים לעולם מורכב מאנשים, דעות, מבנים ותהליכים.  האם יש פער כאשר מנהל הוא גם כריזמטי ואנושי, וגם ריכוזי ועצבני? האם אפשר "להחסיר" את הריכוזיות והעצבנות מהאדם השלם?

 אנו מותנים, דרך העיניים שלנו/התפיסה שלנו, בו זמנית, גם להבחין בפערים, וגם להתעלם מהם.  כשאנחנו רואים שורת אנשים עובדים ליד מכונות  וביניהם אחד חסר, רובנו נבחין בפער, בהעדר.  אבל תעתועי התפיסה שלנו מביאים גם לסינון או השלמה של  מידע, שאינם מאפשרים לנו פעמים רבות  לזהות  פערים: אפקט ה"ציפיה" (או "הכתובת היתה על הקיר") מדגים זאת היטב. במיוחד אנחנו לומדים להתעלם מפערים שיוצרים אצלנו דיסוננס קוגניטיבי: פערים בין עמדות , דעות, התנהגויות ורגשות למשל.  סרט ידוע מראה משחק כדורסל, וגורילה שעוברת בתוך הקהל. מרבית הצופים אינם רואים כלל את הגורילה.

 והערה פילוסופית אחרונה – קל לנו יחסית לזהות פערים בין שתי תופעות קיימות, למשל בין מה שאני אומר למה שאני עושה. אבל קשה לנו יותר כשאחת ה"תופעות" היא "שלילית", כלומר נעדרת. הנה גאונותו של שרלוק הולמס, שהצליח לצוד את הרוצח בספר"כלבם של בני בסקרוויל": הוא שאל –  למה הכלב לא נבח בלילה? ומכאן: מה הלקוח שלנו או המרואיין שלנו לא אמר? לאיזה נושא הוא לא התייחס? את קולו של מי לא שמענו? על מה הוא שתק? אילו נתונים לא נגישים ולא מוצגים לנו?

במאמר זה אני רוצה להציג שלושה פערים מרכזיים לעולם הייעוץ הארגוני. אין אלו הפערים היחידים, אך אלו ממצים חלק גדול מאוד מהתופעות בהם ניתקל במהלך הייעוץ. הראשון, והמפורסם ביניהם, הוא הפער בין הרצוי למצוי. השני, בין "ההלכה" לבין המעשה, והשלישי בין "קדמת הבמה" לבין "אחורי הקלעים". 

 להמשך המאמר – כאן

 

 

פורסם בקטגוריה הוראה, מאמרים מקצועיים | כתיבת תגובה

ליבי, ליבי לביבי: על הפגנות וחכמת ההמון

 ליבי , ליבי לביבי.

היו הפגנות בארץ שעשו הבדל, והיו מאבקים, בדרכי שלום או אלימים. היו שביתות ארוכות ויקרות  והיה שיח פוליטי בין בעלי דעות מנוגדות.  לפעמים הובילו אותם צעירים, לפעמים עובדים, לפעמים תומכי שמאל או ימין, ובקיצור – כל מי שרצה לשנות את סדר היום הציבורי.  כל אלו אינם חדשים. כל שלטון וכל משטר  מוצא את הדרכים שלו להתמודד איתם, בין אם להקשיב ולהכיל אותם, בין אם לחנוק ולהשתיק אותם. בכל מקרה, גם אלה וגם אלה  מצפים מהממשלה להגיב, לענות ולפתור את הבעיות שמועלות על סדר היום.

אבל הפעם יש משהו שהוא שונה מהותית. לא רק בכך שהפעם המפגינים הם חברי ה"רוב הדומם" ולא מיעוט כזה או אחר, לא רק בכך שהם אינם מייצגים סקטור כזה או אחר אלא את כל רבדי העם (גם אם חלקם חוששים להזדהות מסיבות פוליטיות). לא רק בתביעה לצדק חברתי שנשמעת מוזרה למאה העשרים ואחת, ואפילו לא רק באופן הגיוס של העם דרך ה"פייסבוק" והרשתות החברתיות, או בהתגייסות הכוללת של גופים כביכול לא סבירים, כמו העיתונות הכלכלית, פקידי משרד האוצר ואפילו הטייקונים לדרישה הזו.

השוני בא לידי ביטוי בדרישה "לא לספינים". ובמילים אחרות: כל פתרון שתציגו בפנינו, ממשלה יקרה, בימים הקרובים, יתפס כ"שליפה": כניסיון להשתיק, לשחד או לבטל אותנו. משום שהדרישה שלנו אינה לפתרונות מהירים קיימים, כאלה או אחרים. הנה, לקח כמה שבועות עד ש"ראשי המפגינים" הצליחו להסכים על רשימת דרישות, שרובם הינם ארוכי טווח ולא מיידיים. כלומר: אנחנו לא מצפים שאתם תתכנסו, תחשבו, תתכננו או תשלפו ותפתרו לנו את הבעיות.

לא, התביעה האמיתית היא לשינוי סדרי עולם:  לדרך בה אנחנו מצפים מהממשלה לפעול, לתהליכים בהם מתקבלות ההחלטות. לא רק במרחב השיקולים שבאים בחשבון כאשר מתקבלת החלטה, אלא באופן בו הקול של הציבור נשמע בתהליך הזה.

במילים אחרות: לא לפוליטיקה הייצוגית, כן לביטוי ישיר של חכמת ההמון.

בדרך כלל יש למושג הזה, ה"המון", משמעויות שליליות: אספסוף, היגררות אחרי מה שקורה, אחרי הצד הנמוך והרדוד של התכנסות המוני אדם שמאבדים את הראש. אבל ה"המון" הפעם אינו מתלהם, ואינו נגרר. אולי מנהיגיו הצעירים טועים פה ושם, מתוך חוסר ניסיון או מתוך שכרון כח מיידי.  או מתלהבים מדי מהתמיכה הגורפת.  אבל  משהו אחר ומיוחד קורה בשיח שמתרחש בין יושבי האוהלים לבין עצמם, ובינם לבין עוברי האורח, וקוראי העיתונים, וצופי הטלביזיה: זהו שיח של הקשבה. פשוט הקשבה לאחר. הקשבה בלי פחד, בלי פתרונות מראש, בלי עמדות מאוד מגובשות מה כן צריך לעשות, ומה אסור לעשות, מי צודק ומי טועה. זהו שיח מחפש, מברר, בודק ובדרך כלל מכבד את האחר, את צרכיו וכאביו, שומע את הקולות השונים שנשמעים, ומנסה למצוא גישה שתשלב בין הצרכים של המדינה לצרכים של הקבוצות השונות שבה, ולצרכים של האזרחים הבודדים שבה.

זה אינו שיח נאיבי, למרות צעירותם של המפגינים. בני העשרים והשלושים הללו גדלו כדור ציני, מול טלביזיה בה השיח ה"נכון" הוא ויכוח מר ומעליב, עמדות קיצוניות ואי הקשבה, מול פוליטיקאים וחברי כנסת שנואמים כל אחד לעצמו, מול "ראליטי" ריקני  של "סלבריטאים"  לרגע.  אם כבר, זהו שיח "פוסט ציני": כאשר מחליטים לוותר, בהבנה נחושה, על הנוחות שבציניות, ומוכנים לסכן אמונה, מעשה והקדשת זמן ואנרגיה להתארגנות חדשה של  צ דק חברתי.  כי כאן נדרשת התארגנות חדשה. אין לה שם נוח כמו "קפיטליזם" או "סוציאליזם" או כל "איזם" אחר שאפשר לצאת איתו או נגדו. אולי פעם יהיה לה. ואולי לא.

וזהו, בעיני, האתגר לביבי, ולחבריו. זוהי הדרישה, כפי שאני מבינה אותה:  מנהיגות בעינינו אינה שתמצאו לנו פתרונות, אלא שתקשיבו לנו, בראש ובלב פתוח. דברו איתנו, לא אלינו. לא מעלינו. תחשבו איתנו, נחשוב איתכם. גייסו גם את התשוקה שלנו, את האנרגיה המדהימה שאנחנו מביאים. ברור לנו שלנהל את מדינת ישראל אינה משימה פשוטה, ופתרונות פשוטים אינם אפשריים. אבל הקשיבו לחכמה שלנו, לא רק לסיכון שאנחנו מייצגים עבורכם. יש שיטות ודרכים בהן מערכות מורכבות מאפשרת לחכמת ההמון לעלות ולהישמע. חלקן במפגשים אמיתיים, חלקן במפגשים וירטואליים.  חפשו את הדרכים הללו, צרו מרחבים פתוחים לשיח מרובה קולות ואפשרויות. רק כך תיפתח ההזדמנות לפתרונות חכמים, כוללניים וחדשניים, שמתאימים לתקופה הזו.

האם אתה שומע, ביבי? האם אתה מקשיב?

פורסם בקטגוריה על המצב | 3 תגובות

השתתפות תערוכת ציור קבוצתית – צבע הדברים 2

ב – 5 למאי נפתחת תערוכה קבוצתית (בהשתתפותי) בנמל יפו, מחסן 2. הפתיחה בשעה 20:00.  אוצרת – ברוריה הסנר. ימי הפתיחה – ימי חמישי 19-21, ימי שישי 11-20, ימי שבת 11-20.

פורסם בקטגוריה על אומנות | 2 תגובות

תערוכת צילום – הלך רוח

ביום שישי ה׳8 לאפריל נפתחה תערוכת צילום שלי , הלך רוח, במשרדי חברת "עמדה", רח הסדנאות 10 בהרצליה פיתוח. נורית ברמן, בעלת עמדה וחברה טובה החליטה לקראת חגיגות עשרים שנה לעמדה להעמיד את הקירות של המשרד החדש לרשות מנהלים-צלמים. מחוץ לתמונות הרגילות כל צלם יציג גם תמונה אחת שמשקפת את תפיסתו את הניהול.
התערוכה תכלול מעל 30 צילומים, ביחידים, זוגות ושלשות. אלו תמונות שצולמו בכל רחבי העולם בשנתיים האחרונות, ביפן ויוון, ארה״ב ובולגריה, גליל ונגב. המשותף להן הוא אותו הלך רוח ציורי, פיוטי, מדיטטיבי., לא לגמרי בפוקוס.
כל התמונות בתערוכה מועמדות למכירה. התמורה תעבור במלואה לאחת משתי עמותות, כנפיים של קרמבו, תנועת נוער לילדים עם מוגבלויות, ומקום אחר, הוסטל לבני נוער בתל אביב.

התערוכה תתקיים כחודש. לתאום ביקור – מירב (מעמדה) בטל. 09-9722222, או ישירות אלי, orasetter@gmail.com. אהיה בתערוכה גם ביום שישי, ה29.4, בין השעות 11-14.

פורסם בקטגוריה על אומנות | כתיבת תגובה