אני ואתה - או אני והמכונה: אמיר חודורוב ואורה סתר

בעולם הארגוני החדש שנוצר לנגד עינינו אובדת ההבחנה בין "חוץ" ל"פנים", בין ה"אני" לאחרים, ובין ה"אני" למכונה. כדי להתמודד עם המעבר – שאינו פשוט עבור מי שגדל במציאות רציונלית ואינו נמנה עם דור הרשת והווידאו – נדרש בראש ובראשונה עולם מושגים שכאוס, אי סדר, מקריות וקפיצות אינם נתפסים בו

קריקטורה מוכרת מראה את ההתפתחות האבולוציונית של האדם מהקוף עד ההומו ספיינס ומשם בחזרה לאדם דמוי הקוף של ההומו-פייסבוקום. קריקטורה? בדיחה? לא אצל כולם היא מעלה חיוך. אצל רבים מאיתנו זו נראית יותר כמו נבואת זעם אפשרית.

לפעמים, נדמה לנו שאנו חיים בעידן יחיד ומיוחד, שבו ההתפתחויות הטכנולוגיות כה מהירות וכה רבות, עד שגם אנו עצמנו, על הגוף וה"נשמה" שלנו, הזהות שלנו, היחסים שלנו האחד עם השני, הארגונים והקהילות שבהם אנו חיים, החברה הגלובלית כולה, עומדים בפני שינוי מרחיק לכת.

סמית, קוולוק והייווד שואלים בספרם "קהילות בסייברספייס": "עם הכלים החדשים ליצירת יחסי גומלין והתארגנות בידיהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם, איזה מרחב חברתי וקבוצות נוצרים? כיצד משנה האינטרנט את התפישות שלנו לגבי זהות, שלטון עצמי וקהילה?".

החוקר סטנדג' ציין: "אין דבר בעל השפעה רבה יותר מאשר האפשרות לקשר מיידי ומלא בין כל העמים והיחידים בעולם"; שאלות קשות, דברים כדרבנות, המתאימים ללא ספק לעידן האינטרנט, אלא שהציטוט השני לקוח מדברים שנאמרו לפני יותר מ-130 שנה (שנת 1868 ליתר דיוק) עם המצאת הטלגרף.

במאמר קודם ("סטטוס" 87, מחודש ספטמבר 98') התייחסנו לעולם הארגוני החדש, ליכולת לקיים ארגונים קלילים וזריזים והדגמנו מדוע נדרשת מורכבות קוגניטיבית כדי לבנות ארגונים כאלו. טענו שיש להבין מושגים בסיסיים, כמו זמן-מרחב, כוח-ידע ומציאות-אמת, אכן משתנים בתקופה שלנו והמושגים החדשים שמתקיימים בצדם מחייבים אותנו להתמודד עם מגבלות התפישה וה"פוליטיקה" של התפישות הישנות.

במאמר זה נלך צעד אחד הלאה, עם מבט ארוך לאחור, ונראה שב"עידן החדש" מבשילים תהליכים שאכן החלו לפני 130 שנה ויש להם השפעה על הדברים הבסיסיים ביותר, כמו תפישת הזהות העצמית הנפרדת שלנו או התודעה הרציונלית שלנו.

שתי שאלות לגבי "זהות", אחת ישנה ואחת חדשה, מטרידות יותר ויותר באופן מעשי, לא רק פילוסופים וחוקרים במדעי החברה, אלא גם עובדים מהשורה ומנהלים: האחת – מהי הזהות הפרטית שלנו, הגבול בין האדם לקהילה שבה הוא חי או הארגון שבו הוא עובד? והשנייה – מהי הזהות הנפרדת שלנו בגבול שבין האדם לבין המכונה שבה הוא משתמש? טשטוש הגבולות הזה הוא נושא מאמר זה.

מי אני? מי אתה? מי אנחנו?

ארגונים נוצרים כאשר אנשים שונים מנסים להשיג את מטרותיהם האישיות ואינם יכולים לעשות זאת לבד, אלא רק בשיתוף פעולה זה עם זה, תוך התלכדות למטרה מוגדרת ומשותפת. שיתוף הפעולה הזה דורש תקשורת ויחסי גומלין בין החברים ומחייב תהליך שבסופו יגיע הארגון לשיווי המשקל הייחודי לו. שיווי משקל זה הוא בין ההתחשבות במטרותיהם האישיות של חברי הארגון וזהותם הנפרדת, לבין הדגש על המטרה המשותפת והזהות הקיבוצית. לפני שבועות מספר הזהיר הסופר א.ב יהושע בראיון במוסף "הארץ" מכך שילדים יושבים יותר מדי ליד המחשב במקום לשחק עם ילדים אחרים, וציין כי הדבר יוצר תחושת ניכור. כאשר מגיעים לארגון עבודה, בעיקר לחברות היי-טק, בהן ניתן לראות את העובדים יושבים איש איש בתאו בשקט רב רכונים מול המחשב, מתעצמת תחושת הניכור.

אזהרה זו מקבלת תוקף מחקרי מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, ומשהם עולה כי יש קשר ישיר בין מספר השעות שבהם אנשים יושבים ליד המחשב לבין רמת הדיכאון שלהם... איש איש ספון בעולמו הפרטי, מול המכונה הפרטית שלו. איפה תמונה זו ואיפה קהילה היה של אנשים שנמצאים בקשר מיידי ובשיתוף פעולה האחד עם השני?

אבל מה נמצא "מאחורי" המחשב? מה מסתירה המכונה? בספר "לגדל דיגיטלי" טוען דון טפסקוט כי בשביל דור הרשת, כלומר אותם צעירים שגדלו כשהמחשב בעולם הוא ה"מובן מאליו", המחשב הוא "שקוף", בלתי נראה, ממש כמו הטלפון בשבילנו. המחשב בשבילם הוא האמצעי לעשות הכל - ליצור קשרים עם אחרים, לשחק ולהשתעשע, ללמוד, לקנות, לנהל את עצמם וליצור קהילות. מאחורי המחשב נמצאים אנשים אחרים, בעולם האמיתי, שניתן להיות איתם בו זמנית בקשר. לא סתם התוכנות המצליחות ביותר (והישראליות ביותר...) הן אלו המנסות ליצור קהילות עניין, בין אם על ידי חיבור לחברים ברשת, יכולת למצוא חברים חדשים, או סביב תחומי עניין.

אינטימיות וירטואלית מזויפת

האם היום אנחנו מסוגלים להגיע לאותה מהפכה חברתית? האם האינטרנט מחזק ניכור והתבודדות של יחידים וקבוצות חברתיות, כלומר מחזק את התחושה של "in-group" - יוצר גבולות ליחיד, לקבוצה או לארגון, ומבחין אותו מהאחרים שנמצאים "שם בחוץ", או שמא הוא מרחיב את גבולות הקהילה ויוצר תקשורת רבה יותר בקבוצות גדולות יותר ויותר? מה המשמעות החברתית ותרבותית של המהפך הטכנולוגי הזה?

האינטרנט, כמו הטלגרף, הטלפון, הטלוויזיה ושאר אמצעי התקשורת, אך ללא ספק בעוצמה רבה יותר מהם, יוצר עולם וירטואלי חדש, ללא גבולות, המחבר אנשים, יחידות ארגוניות, ארגונים ותרבויות חדשות בדרך מלאכותית. בלחיצת כפתור ניתן ליצור קשר עם אנשים שפניהם עשויים להיות מוכרים (בתמונה או בווידאו בזמן אמיתי), שאפשר ללמוד עליהם הרבה לפני המפגש עמם, מתוך המידע שהם נותנים על עצמם, או מזה שיש עליהם ברשת - כולל ההיסטוריה של המעורבות שלהם ברשת.

באותה לחיצת כפתור מהצד השני אפשר ללמוד עליך עצמך הרבה יותר ממה שאתה מעלה על דעתך.

מי שניסה לערוך חיפוש על פי השם שלו עצמו בכמה מנועי חיפוש, תוכנות קשר (ICQ, לדוגמה) או אתרי מידע (למשל, בזק או ספר הבוגרים באתר הליכוד), מכיר את התחושה לפיה אתה עצמך הופך להיות שקוף וחשוף לכל דכפין. תחושה זו מתחזקת ברשת האינטרא-נט של הארגון, כשמידת ההגנה על הפרטיות נמוכה בהרבה.

אך במקביל, כלל לא ברור מיהו האדם הזה שאת הייצוגים שלו אפשר למצוא על הרשת? אלו ממרכיביו אמיתיים ואלו מדומים? מיהם באמת האנשים עמם אתה עובד? איזה קשר נוצר עם אדם שהכימיה איתו היא וירטואלית וכשכל ה"רמזים" למרכיבי הזהות שלו מינימליים ונתונים, במידה רבה, לשליטתו? כאשר האישיות, המראה החיצוני, הלבוש, הכריזמה - אף אחד מהם אינו בא לידי ביטוי?

הקרבה "הטכנית" נותנת לא פעם תחושה של אינטימיות. בעיתונות הפופולרית - וגם בספרות המחקרית - יש סיפורים רבים על חברויות ואף רומנים שהתפתחו תוך כדי היכרויות ברשת. ואולם, חלק גדול מהאינטראקציות הללו היא במרבית המקרים, שקרית ומתנפצת על סלע המציאות בעת הפגישה האמיתית. זאת משום שמיעוט המידע נותן מקום ליצירת תהליכים של השלכה: לפעמים אנחנו מעדיפים את המכרים הווירטואליים שלנו על פני חברים אמיתיים שנמצאים לידנו, דווקא משום שהם מדומיינים יותר, אמיתיים פחות וכמובן תובעניים פחות. ואולי גם בגלל שהם מכירים אותנו פחות....

גאיה או סולאריה?

רמה נוספת של "אובדן" הזהות האישית, מעבר לקשר שבין פרט אחד לשני, היא אובדן הזהות כאשר רואים את הרשת כ"בנק ידע מרכזי".

המושג האופנתי האחרון בעולם הארגוני הוא של ניהול ידע: איסוף, קטלוג, חלוקה והטמעה של ידע ארגוני, לשם ניצול הידע הקיים ויצירת ידע חדש. הרשת מאפשרת, לראשונה, ליצור חברה אנושית-תרבותית וירטואלית, שמחברת מפגשים בין יחידים וקבוצות, ומאפשרת גישה לידע שלהם על ידי איסוף והפצה שלו, ויצירה של ידע חדש על ידי בניית קהילות ידע בהן מתקיימים דיונים סביב נושאי ידע רלבנטיים לארגון.

בתהליך המקובל של "סיעור מוחות" מביא כל אחד מהמשתתפים מטענים של ידע, ניסיון, תבניות חשיבה ומערכות פרסונות אישיות והמפגש בין כל אלה מביא לתוצר קולקטיבי, שכמעט אינו מאפשר לזהות את התרומות האישיות של המשתתפים ואת עמדות הפתיחה שלהם. הרשת מאפשרת תהליך מתמיד של סיעור מוחות, אלא שכאשר התהליך מתועד, ואינו תלוי בנוכחות פיזית או בבו-זמניות של המפגש, נוצר למעשה מעין מגבר לזרימות בין מוחות של אנשים.

הידע שהיה בראשם של האנשים ונתפס על ידי חלקם כנכס, "הון אינטלקטואלי אישי" הופך, בפועל, להיות "רכוש משותף", תוצר קולקטיבי חסר שיוך אישי העומד לרשות כל בעלי זכות הגישה לרשת. כך ניטלים סימני הזהות מהידע, מבוטלת האינטימיות המחשבתית של הפרט כיצור בודד חושב, ומנותק הקשר בין ה"יודע" ל"ידוע".

במצב החדש שנוצר יש היטשטשות של ההבחנה בין ה"אני" לבין ה"אנחנו". עד היום היה ידוע כי חברות שונות זו מזו במידת הקולקטיביסטיות שלהם. האינדיבידואליזם , תופעה חדשה יחסית, שקיימת בעיקר בתרבויות המערב שמה את הפרט במרכז, ואת החברה ככלי שרת לו. בתרבויות קולקטיביסטיות, לעומת זה, אדם מגדיר את עצמו דרך שיוכו לארגון או לחברה, וזהותו נקבעת על ידי תפקידו בה, חשיבותו נקבעת על ידי מידת תרומתו לה.

בסדרת ספרי המדע הבדיוני "מוסד וקיסרות" מתאר יצחק אסימוב כוכב בשם גאיה, שבו כל חלק מהכוכב, כל אדם, כל אדמה, יש בו תודעה של "אנחנו", וכל חלק כזה קשור לחלק אחר. התודעה המשותפת של גאיה מאפשרת לכל פרט בה לרכז את כל העוצמה של כל אנשי הכוכב, אך משאירה מקום מועט מאוד ל"אני" הבודד. אותה טכנולוגיה אף בתפיסה אחרת, יצרה את הסביבה החברתית של הכוכב "סולאריה", שבה האינדיבידואליזם הקיצוני הביא לניתוק מוחלט בין אנשים, כל אחד מהווה מערכת אוטרקית, המספק את צרכי עצמו, כולל את צורכי הרבייה שלו באמצעות שכפול. הצרכים החברתיים מסופקים באמצעים וירטואליים בלבד, וכל מגע אנושי נתפס כמיאוס.

הטכנולוגיה, אם כן, מאפשרת את שתי האפשרויות, הקצנת האינדיבידואליזם והקצנת הקולקטיביזם, אך באופן מוזר מטשטשת את הגבול ביניהם. הקישוריות של הרשת מובילה ליצירת תודעה קולקטיביסטית משותפת. מהם גבולות הקולקטיב הזה? הנטייה הטבעית היא "לסגור" את קהילות הידע בתוך גבולות מוכרים וידועים: יחידה, או פרופסיה. שאיפת הנהלות הארגונים בעידן הידע היא להרחיב את גבולות ה"אנחנו" לארגון כולו, כדי לנצל את משאבי הידע שקיימים בו, אך לשים את החיץ שם. האידאולוגיה של הרשת בעיקר של טייספוריה היא להרחיב את הגבולות לאנושות כולה.

טשטוש הגבול שבין האדם לחברה וקהילה אינו היחיד. בדיחה שמסתובבת בחוגי ההיי-טק מספרת כי מדענים בתכנון וייצמן ברחובות עסוקים זה מכבר בפיתוח שבב מחשב חדש, שיושתל ישירות בגזע המוח שלנו. האמנם בדיחה? מרשל מקלוהן טען כבר מזמן כי "המחשב הוא השלוחה של הגוף שלנו", כפי שסופר גם בספרי המדע הבדיוני "הספינה המזמרת", "נוירומנסר" ואחרים. החרדה הקיומית שלנו היא מפני השתלטות של המחשב עלינו, והפיכה שלנו ל"שלוחה אנושית" שלו.

מהומו-ספיינס להומו-מחשביקום

מה בדיוק טיב היחסים בין המחשב האישי והמפעיל שלו ? ומה מערכת היחסים בין שניהם (אם ניתן להגדיר אותם במונחים אנושיים) לבין שאר מרכיבי הרשת? במושגים הפשוטים, המפעיל משתמש במערכת שנמצאת מחוצה לו. אך ניתן להסתכל על הדברים אחרת ואז המפעיל הוא פשוט יישום שמשלים את הרשת. שולחן העבודה מייצג את המחשב, אך גם את המפעיל, כישות אחת.

התפקיד של ה"מפעיל" הוא להוות ספק של ידע או מידע, שנמצא בקשר גומלין עם מידעים אחרים, שנוצרו על ידי ספקי מידע אנושיים, או יישומים טכנולוגיים... ידע דינמי נוצר תוך כדי שילוב בין המחשב כמכונת החשיבה ומגבלות העיבוד של האדם, אך גם של האדם כמשלים חשיבה למעבד של המחשב.

כך האדם יוצר תהליכי חשיבה מופשטת, עיבוד ובניית ידע, שמשודרים לרשת, ושם, באמצעות של קליטה, עיבוד והפצה, תוצרי הידע שלו מתחברים בדרכים לוגיות-מכניות לתוצרי ידע של אחרים, ויוצרים רשת ידע חדשה, שמשלבת יישום טכני עם יישום אנושי.

החיבור הישיר למוח אינו הכרחי, אפוא, ליצירת הישות המשותפת, הבין-מכנית הזו. בספר "How we became posthuman" טוענת קתרין היילס, שיש צורך לבנות מערכת מושגית חדשה, פוסט-הומנית, פוסט-ביולוגית, פוסט-גופנית, שתתאר את אובדן העצמיות של האדם בקשר שבין גוף למוח, והחיבור למערכת מכנית (מחשב) היוצרת סימביוזה טכנית ביולוגית חדשה, שאולי אף תשפיע על ההתפתחות האבולוציונית של האדם. אין לנו מושגים מתאימים לתאר את התופעות החדשות, היא טוענת, ולכן גם היכולת שלנו להבחין בהן ולהגדיר אותן נמוכה ביותר.

המחשב כסוכן ידע עצמאי

חיבור התודעה של המחשב עם המפעיל לא רק מניעה תהליכי חשיבה מהירים ומורכבים יותר, אלא מאפשרת "נוכחות" של האדם ברשת גם כאשר בפועל אין הוא נמצא שם. הנוכחות נובעת מהזיכרון של הרשת, כך שפיסות מידע שאדם שלח בעבר בעת נוכחותו, מתקיימות וממשיכות להשפיע גם כאשר הוא אינו נמצא שם.

בנוסף, חיבור התודעה של המחשב עם המפעיל מאפשרת, לראשונה, יצירה של ידע חדש (ולא רק מידע) על ידי המחשב. כריית מידע היא טכנולוגיה המאפשרת למצוא באמצעים סטטיסטיים קשרים חדשים וליצור ניבויים חדשים שלא שוערו לפני כן על ידי המוח האנושי. קשרים אלו דורשים את המוח לא לשם גילויים, אלא רק לשם הבנת משמעותם, כך המחשב הופך לראשונה מ"שלוחה" של האדם לסוכן ידע שכמעט כבר עומד בזכות עצמו.

בעמדות וברגשות, נתפסת הישות המשותפת הזו, אדם-מחשב, כתלות של האדם במחשב, או אף כהתמכרות לו. לסדרת החרדות של תחילת העידן הזה, למשל שהאדם לא יוכל להתקיים ללא המחשב, או שהמחשב יחליף את האדם, מצטרפת החרדה לפיה המחשב ישלוט באדם ויגרום לו לאבד את עצמיותו האוטונומית.

מצבי תודעה חדשים

המסקנה מכל האמור לעיל היא שהאדם העתידי יהיה מחובר ומקושר יותר ויותר לקהילה ולמחשב. תהליך זה, המתחשב כבר היום, עתיד להתעצם ולהחלחל עמוק לתוך התודעה האנושית.

בעולם ה"אמיתי", משמשת התודעה שלנו כנקודת המפגש בין העולם הפנימי, האישי שלנו, לבין ההבנה שלנו את המציאות שנמצאת "שם בחוץ". במצבי תודעה שונים משתנה היחס בין מרכיבי המפגש הזה: לפעמים אנחנו צלולים לחלוטין לגבי ה"חוץ", לפעמים אנחנו שקועים לחלוטין בתוך ה"פנים", עד כדי ביטול ה"חוץ".

עולם הרשת דורש מאיתנו להתמודד עם מצבי תודעה חדשים ומבלבלים. התודעה הקולקטיבית, תודעת המכונה והזיכרון המלאכותי מרחיבים את תחומי התודעה שלנו מצד אחד, אך מצד שני הם גם מטשטשים את ההבדל בין חוץ אמיתי לחוץ מדומה, בין האני האמיתי לאני המדומה. יש צורך לעבור במהירות ממציאות אחת לשנייה, שחלקה אמיתי וחלקה וירטואלי, בין "חלונות" שונים שכל אחד מייצג סביבה שונה ומציאות אחרת. דור הרשת והווידאו-קליפ מסוגל ורגיל לעשות את הקפיצות הללו. אך מה עם כל השאר?

כלים להתמודדות

האם יש לנו את הכלים להתמודד עם מצבי תודעה חדשים אלו? האם המחשבה הרציונלית שהתפתחה במאות השנים האחרונות מאפשרת לנו אפילו להבחין במתחים שבין מצבי התודעה השונים הללו, שלא לדבר על היכולת להתמודד איתם ולגשר עליהם?

התשובה לכך כמובן שלילית. בסיסה של החשיבה הרציונלית, כפי שנוסחה על ידי ניוטון במאה ה-16, היא בגזירה הלוגית היוצרת קשר ישיר בין סיבה לתוצאה. זו מבוססת על סדר, היררכיה, בהירות ותכנון. חשיבה זו עזרה לנו להתמודד עם פיתוחים טכנולוגיים, אך לא עם הסביבה] הכאוטית, המעורבת, נטולת הגבולות, היציבות והסדר, שבה הזהות שלנו אינה ברורה ומובחנות תודעת המציאות אינה טהורה ואינה קבועה.

עולם התופעות של ריבוי רבדי התודעה מחייב למצוא דרך להתמודד לא רק עם הקושי השכלי והעומס הקוגניטיבי, אלא בעיקר עם החרדות הרגשיות שנובעות ממנו. אובדן ההבחנה בין "חוץ" ל"פנים", בין ה"אני" לאחרים, בין ה"אני" למכונה - אינו מצב טבעי למי שגדל במציאות רציונלית. כדי להתמודד עם המעבר נדרש לא רק ביטחון פסיכולוגי, אלא בראש ובראשונה עולם מושגים שכאוס, אי סדר, רנדומליות וקפיצותאינם נתפסים כטעות, מחלה או כשל אלא כחלק בלתי נפרד מהמציאות רבת הפנים בה אנו חיים.

מסיבה זו הניסיון להתמודד עם תופעות הנגזרות מהטמעתה של תרבות הרשת אינו יכול להיות נחלתם הבלעדית של אנשי הלוגיקה למיניהם – לא אנשי הרציונליות הניהולית, לוא אנשי הרציונליות הטכנית. רק שילוב הידע וההבנה התיאורטיים של פילוסופים, אנשי]מדעי ההתנהגות, מדעי מחשב והניהול עם ההבנה האינטואיטיבית של בני הדור שגדלו בתוך הרשת יאפשר זאת.

זה הזמן להיות תלמידים של התלמידים שלנו, נציגים של העתיד שלנו. רק יצירת]שפה משותפת חדשה, שיהיה בה מקום לתופעות האלו, תאפשר לנו לתת להן מקום. "הסוציולוגים עומדים לאהוב את מאה השנים הבאות" טוען דבורק. ייתכן]שכך יהיה הדבר – כל זמן שהם עצמם]לא ילכו לאיבוד במבוך הזהויות הזה. ואולי העתיד, כמו שראינו בקריקטורה]שהוזכרה בפתיחה, יהיה דווקא העידן של]האנתרופולוגים?