פורסם בדה-מרקר
בגיליון שעוסק בעשיית עסקים בין ישראל להודו, אי אפשר שלא להתייחס לקשרי הסחר הפוריים בין שתי המדינות: יצוא צעירים ישראליים להודו (כמובן, אנחנו מקבלים אותם בסוף בחזרה, במצב שאנטי כזה או אחר), ויבוא של רעיונות רוחניים . הודו, שבה נוצרו ההינדואיזם והבודהיזם, היוגה והטנטרה, המדיטציה והאיורוודה, האפס והאינסוף, היוותה חממה לרעיונות ומעשים רוחניים יותר מאלף שנה לפני הספירה ועד עצם היום הזה. ישראלים ובני המערב מגיעים, בכוונה או בטעות, למוקדי משיכה רוחניים: הבודהיזם של הדלאי למה בדרמסלה, הגורו השותק של רישיקש, המאמא המחבקת של קראלה, הגורוג'י רווי שנקר מ"אמנות החיים" בבנגלור, הסאי באבה, העיר אורוביל של סרי אורובינדו והאם, המדיטציה הטרנצדנטלית של המהרישי , וכמובן ה"מכה" של הישראלים בהודו - האשרם של אושו בעיר פונה, שבו נעשה חיבור לא מצוי בין הבודהה הסגפן לזורבה הנהנתן .
למען הדיוק ההיסטורי, צריך כמובן לציין שהיבוא הזה לא החל היום, אלא לפני אלפי שנה, ויש הטוענים גם לסחר רוחני הדדי . אך דבר אחד ברור: בשנים האחרונות מתקיימים יותר ויותר מפגשים מכוונים מהסוג המפתיע: של גברים ונשים, בגילאי שלושים וחמש- ארבעים ומעלה, מנהלים, אנשים עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, חילוניים ברובם. והמפגש הזה עם הפן הרוחני של הודו אינו משאיר אותם אדישים.
הודו אינה המסלול היחיד שבו הקהל הזה נפגש עם הרוחניות שאיננה דתית. יש מגוון עצום של ספרים, הרצאות על יהדות, פילוסופיה מערבית או מזרחית, שיעורי קבלה, פניה לרפואה אלטרנטיבית, יעוץ ממתקשרים , טקסים שאמאניים, פסטיבלים של העידן החדש ורטריטים של מדיטציה. ניתן לראות בכך מופעים של אופנה ותו לא, אך לדעת חוקרי תרבות וסוציולוגים, מדובר ביותר מכך: מסתמנת כאן מגמת על גלובלית שבאה לידי בטוי בשנים האחרונות. כאופנה, היא לא פעם פשטנית, ממוסחרת, ספוגה במיסטיקה ומאגיה, ומעוררת ציניות אצל כל מי שגדל במסורת הרציונליסטית של המאה העשרים. כמגמת על, יתכן שמדובר בתופעה רחבה ומשמעותית הרבה יותר: חיפוש דרך לחיים עמוקים יותר, תחושה שאנחנו מפספסים משהו חשוב, שדרכנו מובילה לניכור, ניצול והכחדת המשאבים של העולם, ואנחנו זקוקים לחיבור מחדש לצורך במשמעות, יושרה פנימית ושירות מתוך אחריות. ואולי גם הבנה שככל שאנחנו רציונליסטים יותר משהו בנשמה הולך לאיבוד.
התנועה הרוחנית החדשה הגלובלית הזו, שמתועדת ברחבי העולם, אינה מחוברת לדת ספציפית אלא היא סוג של רוחניות חילונית, שיונקת ממסורות רוחניות שונות ולפעמים משונות, מערביות, מזרחיות ואף שמאניות. אין לה מרכז, ואין לה תורה סדורה, ולא הלכות פעולה, ואף לא מורה דרך או גורו, ואף על פי כן היא מובילה לשיח משותף שניתן לאפיין אותו כפוסט-רציונלי ופוסט – ציני. ולמרות שהיא ניתנת לפרשנות של נסיגה לאמונות תפלות ולפשטנות, רבים מאיתנו רואים בה דווקא אבולוציה של התודעה, התמודדות אמיצה עם המורכבות הגוברת של חיינו, חיבור מחדש ומפתיע בין מדע לאמונה, ונכונות שלא להתעלם מתופעות לא מוסברות או ממאוויים למשמעות ולטרנספורציה לחיים מודעים יותר.
החוזרים מהודו, או מי שנחשפו בדרכים אחרות לרוחניות הזו, מחפשים דרך ליישם אותה בחייהם, לתת ביטוי למימד הזה במהותם. לזהות את האמת שלהם, ולחיות ביושרה עימה, להתמודד עם הפחדים, להקשיב לקולות הפנימיים, לחכמת הלב, להיות מודעים יותר לגוף, לרגש ולנפש, לזהות את הפחים והקבעונות, לייצר מרווחים, חלל פנוי להוויה, להשתנות. להתמודד עם האגו, לנהוג בחמלה, להיות מיטיבים, ולהבחין בחיבורים ובתלות ההדדית שביננו, להיות בשירות. ויש המוסיפים גם מושגים של שליחות ומשמעות אישית של החיים. זה אינו תהליך פשוט, לפעמים באופן פרדוקסלי הוא מוביל להשחתה ולעיוורון (בוא נראה למי יש אגו יותר קטן..) . כל זה, בסביבה צינית, חומרנית, שמתייחסת בזלזול לכל מה שיש בו רוך ואמונה, בעיקר אם היא תוצרת הודו....
הרבה מאיתנו חווים פיצול בין התפיסות והאמונות האישיות שלנו לבין הדרך בה אנו והארגונים שבהם אנחנו עובדים מתנהגים בפועל. אך בניסיון ליישב בין הדברים, אנחנו חווים קושי גדול ליישם את ההיבט הרוחני בסביבת העבודה שבה אנחנו מבלים את רוב זמננו. המעבר לארגון שיש בו רוח באופן שאינו כפייתי, מטיפני או צבוע איננו פשוט כלל. אין "טיפים" או הוראות הפעלה ברורות כיצד לעשות זאת. ובכל זאת, נראה שיש מאפיינים דומים לארגונים שמנסים לפתוח מרחב לרוח: סובלנות, שיתוף, אפשרות לעצירה ומחשבה מחדש, ויתור על ידיעה ומוכנות לגילוי מחדש, חופש לומר את האמת וחופש מהאילוץ לשקר, לזייף. איפשור להבעה ואפילו הקשבה לקולות שונים ומנוגדים, מתנגדים. תשומת לב למקום שבו שליטה נובעת מפחד ומייצרת קפיאה ושמרנות, ודבקות במטרות ויעדים נובעת מנוקשות ומביאה לסטגנציה. תשומת לב לדרך בה הארגון נוהג בשותפיו, לקוחותיו, אפילו במתחריו, שהרי כל ארגון נתון בתלות הדדית עם סביבתו. הדרך בה בא לידי ביטוי ה"אגו" הארגוני, שלפעמים בשמו נעשים מעשים שלא יעשו. תשומת לב לתהליכים הפנימיים והחיצוניים, כולל במימשק עם הסביבה הפיזית והחברתית, וכמובן, הוגנות הדרך בה הארגון מרויח את הונו, ומשתמש ברווחיו, כולל מדיניות תגמול הבכירים.
ארגון שיש בו רוח אינו דווקא מקום שנערכת בו מדיטציה או תפילה בישיבות הנהלה, הרצאות על רוחניות כחלק מתכנית ההדרכה, או שימוש בשפת ה"אור והאהבה" . הרבה פעמים זהו ארגון שלא יגדיר את עצמו כרוחני, ויתמה ואפילו יכעס אם יזוהה ככזה. זהו ארגון שפועל באופן שמתאים למטרותיו, ביעילות ובאפקטיביות, ששואף לתזרים מזומנים חיובי ולרווח לבעלי המניות, אך ימנע מחמדנות ומנצלנות, נוהג באופן שקוף ואחראי, הוגן, מאפשר ואיכפתי פנימה והחוצה. ארגון כזה לא בהכרח יצליח יותר מהאחרים, אם כי נראה במחקרים שיש לכך השפעות מיטיבות על הביצועים הפיננסיים והתפעוליים של ארגונים כאלה. אך זה יהיה ארגון שייטיב עם בריאותם הנפשית והפיזית של עובדיו ומנהליו, ויראה את עצמו כאחד עם הסביבה הפיזית שלו, ועם הקהילה בתוכה ועבורה הוא פועל.
אני לא יודעת אם יש בהודו הרבה ארגונים שפועלים בדרך הזו. בארץ יש כמה וכמה, וחלקם אפילו מוצלחים מאוד מבחינה עסקית. אבל יש הרבה יותר ארגונים שאינם כאלה, למרות שהמנהלים שמובילים אותם היו מאוד רוצים לשנותם על פי העקרונות הללו, ולהכניס בהם יותר רוח. בשיחות הם מודים שהם פוחדים לעשות את זה, אפילו לדבר על זה. מתי יגיע הזמן שניתן ואפשר יהיה לצאת מן הארון ולתת לרוח מקום של כבוד, כחלק בלתי נפרד מעולם החומר?
ד"ר אורה סתר, הפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א, מרכזת אקדמית של הקורסים "ניהול, עסקים ורוחניות" ו"בין מזרח ומערב" בלהב.