על דאגה, והטעות הסמנטית של האמא היהודיה

יכול להיות שכל הסיפור של האמא היהודיה נובע מטעות סמנטית?

העורכת של ידיעון פסיכו-דהרמה ביקשה ממני לכתוב משהו על “חמשת המכשולים” אותו מושג בודהיסטי שמתאר את האנרגיות הקשות שפועלות בחיי היום יום, מעוורות אותנו מבחינה מנטלית ומפריעות לנו להיות בשלוות נפש ובשמחה: תשוקה, דחייה, קהות רגש, דאגה וספקנות.  לא היה לי ספק לרגע על איזה מהם אני אתמקד. כניצולה מאוקיינוס של  דאגה הורית, ומתוך כבוד והוקרה לצמד המילים הנפלאות בשפת הפאלי (השפה ההודית העתיקה שדוברה בתקופת הבודהה) “אודצה קוקצ’ה” ((uddhacca-kukkucca), היה זה המכשול הרביעי, זה של חרטה-דאגה, שאותו , במיוחד את חלק הדאגה שבו, חוויתי  בחיי כמאתגר ביותר  (טוב , בואו נפסיק לכבס מילים, ונקרא לילד בשמו: הקשה ביותר 🙂 ).

תנודה או רעש של התודעה עולה לגבי העבר כחרטה: למה עשיתי… למה לא עשיתי… לו רק הייתי…..   ולגבי העתיד כדאגה: מה יהיה… ומה יקרה אם…  ואם אכשל….   בשני המצבים אנחנו מייצרים תסריטים המעמידים את המציאות מול פנטזיה: החרטה  מעמתת את מציאות העבר, את מה שקרה בפועל, מול פנטזיה חיובית, בה כל מעשי היו יכולים להיות שלמים ומושלמים, לו רק עשיתי אותם. הדאגה מעמידה את המציאות (בה עדיין לא קרה דבר) מול פנטזיה שלילית.   התוצאה של שניהם מדכדכת: החרטה מכרסמת בתחושת הערך שלנו, אפילו בתחושת הזהות שלנו, ומייצרת ביקורת עצמית קטלנית. הדאגה אוכלת אותנו מבפנים, ואינה מאפשרת לנו לחוות את מה שיש עכשיו, בשל החשש של מה שיהיה בעתיד.

בשני המצבים התודעה שלנו אינה נמצאת עם גופנו, כלומר – בהווה.

אמא שלי, זכרונה לברכה, שהיתה חכמה ומצחיקה ועוד כהנה וכהנה, נהגה לומר שהתפקיד שלה הוא להיות אמא, אבל המקצוע שלה הוא לדאוג. ואוי, כמה שהיא היתה מקצוענית בתחום הזה. אפילו בבגרותי, היא דאגה שאתלבש נכון כדי שלא אצטנן (אבל אמא, בתל אביב לא צריך סוודר בערב באוגוסט..) ושלא אעבוד קשה מידי שמא אחלה (אבל אמא, אני חייבת לגמור להכין את השיעור/מאמר/פגישה למחר!).  היא דאגה שלא יאונה לי רע כשחזרתי מאוחר בלילה (אבל אמא, אני כבר בת 30/40/50, את לא צריכה לחכות לי בלילה כשאני יוצאת ), ושבן זוגי יתייחס אלי כראוי (אבל אמא, הוא מעצבן אותי בעיקר דווקא כשאת בסביבה…). היא אכלה את עצמה על כל משפט שני שאמרה ועל כך מעשה שביצעה ואולי השפיע על מישהו אחר לרעה. היא דאגה לבריאות שלנו, לחינוך שלנו. היא דאגה שלא יהיה לה מספיק כסף לזקנתה,  והיא בעיקר דאגה שבשנותיה האחרונות לא תישאר צלולה ובריאה. כן, היא היתה בהחלט דאגנית, אמא שלי.

וכקרבן של דאגה, פיתחתי “אלרגיה” למופעים האלה של דאגה וחרטה. חוויתי אותה כשתלטנות, כהתערבות בחיי, כביקורתיות.  הבטחתי לעצמי ש”אני ככה לא אהיה”. וכך במשך שנים רבות עשיתי בדיוק אותו דבר – אבל מלהיפך. חסמתי כל בדל של שיפוטיות וביקורת עצמית, והתנהלתי כאילו העתיד מבטיח לי רק גן של שושנים. זה כמובן לא פטר אותי מתחושת אשמה ומדאגה, אלא בעיקר עיוור אותי למופעים של אלה כשהגיעו…

והנה המלכוד. בעברית, המילה דאגה מכסה למעשה שתי מילים שונות: האחת היא לדאוג מלשון לטפל Take Care, כלומר לעשות משהו, והשניה היא מלשון לחשוש, לחרוד , Worry.   יפה עשתה אימי, ויפה עשו כל האמהות, היהודיות והאחרות, שטרחו לטפל ולעשות לביתן, לילדיהן ולמשפחתן. עשיה שמאפשרת לפתור בעיות ולשנות תופעות שליליות הינה מבורכת. גם בחיינו הפרטיים וגם בחיי העבודה שלנו, אנחנו נערכים לעתיד. אין לנו שליטה על העתיד, כמובן, אבל אנחנו יכולים, בשכלנו, לבחון תרחישים שונים, שליליים, נייטרליים וחיוביים,  ולקדם באמצעות עשייה את מה שיכול לעזור לתרחישים החיוביים להתקיים, ולהקטין את ההסתברות לתרחישים השליליים.

דאגה במובן השני , כלומר החשש, הפחד והחרדה ממה שיכול לקרות בעתיד, מתאפיינת בעיוורון כלפי תרחישים חיוביים, או בטעות סטטיסטית שמגבירה בתודעה שלנו עשרות מונים את ההסתברויות השליליות. קל לראות את זה אצל אחרים. מוזר לגלות את זה אצל עצמך. הורים שפוחדים מהצעד הראשון של ילדיהם/מהכניסה לבית ספר , הגיוס לצבא, או מהיציאה לטיול הגדול. תלמידים שפוחדים מכישלון בבחינות, ועובדים ומנהלים שחוששים לקחת צעד שיש בו סיכון, כמו לומר משהו אמיתי, אוטנטי, לאנשים סביבם. גברים ונשים שפוחדים להיפגע ולכן נמנעים  מיחסים ומאהבה.  המשקל של התסריט השלילי , שמשהו רע עלול לקרות, גובר בקלות על כל אפשרות אחרת, למרות שההסתברות שלו במקרים רבים שולית.  הדאגה הזו, באופן פרדוקסלי, מוחשת כאחריות, כעשייה נכונה: הרי אנחנו אמורים לדאוג לאחרים, לעצמנו, לילדנו. טעות סמנטית, כבר אמרנו?  ובעיקר, הדאגה הזו מאופיינת לא פעם באובססיביות : אנשים מרגישים שאינם יכולים אלא להיות בתוכה, שאין דרך לעצור אותה.

חשוב לי לומר כאן שמבחינתי פחד וחרדה אינם בפני עצמם תופעות שליליות. פחד – התעוררות רגש כתוצאה ממצב מסוים שנתפס מאיים  – הרבה פעמים מוצדק, ועוזר לנו להימנע מסכנות . חרדה – רגש מתמיד ועמום יותר שאינו נובע מגורם מצבי  – מאפשרת רמת עוררות גבוהה. גם חרטה  מאפשרת תיקון ישיר או עקיף של המצב. אבל דאגנות וחרדה כמנהג, כדרך חיים, כאופן התבוננות אל העבר ואל העתיד, גורמים לשיתוק, לעצירת כל שינוי שעלול, רחמנא לצלן, להביא את העתיד השלילי הזה מהר יותר. דאגה גם אינה בריאה: היא גורמת לעייפות, דיכאון, מייצרת רעלים בגוף שמשפיעים לרעה על מערכת העצבים ועל הלב, מאיצה זקנה ומשפיעה אפילו על המוח: המוח שלנו, שתגובותיו אינן תמיד מבחינות בין דימיון לבין מציאות, כפי שהתגלה במחקרים רבים, עובר טראומה בשל מה שלמעשה לא קרה, ורוב הסיכויים גם לא יקרה.  כלומר, הגוף שלנו חווה את התסריט השלילי כאילו כבר קרה, ומושפע ממנו לרעה.

אבל יותר מכל דבר אחר,  דאגנות משפיעה על המציאות עצמה. אפשר אולי,להאמין, שמחשבות שליליות “ממגנטות” מהיקום מציאות שלילית, כפי שחסידי “חוק המשיכה” מסבירים לנו. אבל פשוט יותר להבין שמחשבות שליליות מיצרים נבואה שמגשימה את עצמה: אנחנו פועלים כאילו הפנטזיה השלילית מתקיימת, ומרוב ניסיונות למנוע אותה ולהזהיר ממנה, אנחנו בונים סביבה כל כך זהירה ונמנעת, שחוסמת את הסיכוי למשהו טוב שיקרה (למרות שמשהו טוב בכל זאת קורה, כי כך מתאפשר לומר את המשפט בן האלמוות – “אמרתי לך!”).

הדלאי למה אומר: אם ניתן לתקן את הבעיה, אם המצב הוא כזה שאתה יכול לעשות משהו לגביו, אין צורך בדאגה. אם לא ניתן – דאגה לא עוזרת. לכן אין שום תועלת בדאגה!.

אז מה אם אין תועלת? אז פשוט להגיד לעצמי ולאחרים “אל תדאג, יהיה בסדר” ואז זה יפסיק? ואז אהיה חופשי ומאושר?

אנחנו יודעים שזה לא עובד ככה. להיפך, זה רק  מעצבן, מגביר את תחושת הבדידות הקיומית שלנו, את התחושה שאף אחד לא מבין אותנו, שאף אחד לא מבין את חומרת המצב.

אני רוצה להציע שלוש דרכים להתמודד עם הדאגנות: גישה רציונלית, גישה חיובית, וגישה תודעתית. וכדי להדגים אותן,  ניקח שלושה מצבים אפשריים שעומדים בפני אנשים בוגרים: אני עומדת בפני בחינה קשה, שהציון שאקבל בה יקבע את המשך הקריירה שלי. הבן שלי מתגייס לצבא, והתנדב לצנחנים. אימי בת התשעים הולכת ומאבדת את צלילות דעתה ואת חופש התנועה שלה.

על פי הגישה הרציונלית ה”קלאסית”  נתבקש  לעשות הערכת מצב שלוקחת בחשבון את כל טווח האפשרויות הקיימות, חיוביות ושליליות, ולהעריך הסתברויות לקיומן. מה ההסתברות שאצליח מול ההסתברות שאצליח במבחן?  מה ההסתברות שאם אכשל אוכל בכל זאת להמשיך בקריירה הרצויה לי? מה עשוי לקרות לבן שלי בצבא? מה  טווח ההשלכות של ההתנדבות שלו לצנחנים? מה הסיכויים? מה הסיכונים, מה ההסתברות שיפגע? מה עלול לקרות לאמא שלי, ולי, בתהליך ההזדקנות שלה? מה ההסתברות שמצבה ישתפר? מה ההסתברות שמצבה יחמיר?

על פי הגישה הזו, בהנחה שבסך הכל אני יודעת היטב את החומר למבחן, שאחוז הנפגעים בשנים האחרונות בצנחנים אפסי, ושרוב הסיכויים שמצבה של אימי לא ישתפר אלא יחמיר, רק בסיפור השלישי יש לי “באמת” סיבה לדאגה. רציונלית, איני צריכה לדאוג בשני המקרים הראשונים…. ויש לי הרבה דרכים מעשיות לפעול בהן: להמשיך ללמוד לבחינה, כדי לוודא שאני באמת יודעת את החומר, לעודד את הבן שלי לא להסתכן ולשמור על עצמו, ולחפש דרכים להקל על אימי ועלי בתהליך הבלתי נמנע של ההידרדרות במצב.  ועכשיו, נסו לספר את זה למי שנמצא בערב הבחינה, מלווה את בנו לבקו”ם, או רואה את הזרים חסרי האונים שהיו פעם הוריו…

הגישה של הפסיכולוגיה החיובית תאמר לנו להתכוונן לחשיבה חיובית. למשל – להעריך את התוצאות הטובות של מה שבכל זאת עשינו, או לדמיין “סוף” אחר, חיובי, למושא הדאגה שלנו, או תוצאות חיוביות למהלכים שליליים. פעם שמעתי את פרופ’ יצחק אדיג’ס מספר על שני ילדים, שאחד היה שרוי תמיד בשמחה, השני בדאגה. כדי ל”טפל” בהם, הכניסו את הילד השמח לחדר מלא פרש של סוסים, ואת הילד הדואג לחדר מלא משחקים וצעצועים מהחלומות,. לאחר שעתיים נכנסו לחדר של הילד הדואג, ומצאו אותו עצוב, כי עוד מעט זה יגמר ויקחו ממנו את כל הצעצועים. נכנסו לחדר של הילד השמח, ומצאו אותו…. שמח, כי במקום שיש פרש של סוסים, בטח יגיעו עוד מעט הסוסים עצמם!

מאחר ומה שיקרה –  יקרה, בלי קשר לדאגה שלנו, עדיף לבריאותנו הפיזית והנפשית שנשתחרר ממנה, ונחליף אותה בגישה חיובית. כך, בערב המבחן, אני אדמיין את עצמי מצליחה , אחשוב על כל הדרכים בהם הבן שלי יכול לצמוח, להתפתח ולהצליח בצבא, ואת אימי שוקעת לאיטה במחוזות הדמנציה, מלווה באהבה ובטיפול של בני המשפחה, ואולי נפתרת מסבל מיותר. אבל האם אני רואה את כל טווח האפשרויות, או רק את החיוביות? האם הגישה הזו מאפשרת לי להתמודד באופן ראלי עם הסיכונים שיש במצב?

הגישה התודעתית הבודהיסטית, כפי שאני  מבינה אותה, תעודד אותנו דווקא לחוש את הדאגה, משום שברגשות ובתחושות עצמן יש אמת ויש חכמה. הניסיון להרגיע מדחיק ומכחיש את מה שיש. אלא שתוך כדי קיומה של התחושה ניתן להתבונן, בלא שיפוט, בדאגה כמות שהיא, כלומר כתנודה של התודעה, ולא כשיקוף של מציאות. בעוצמה שלה, במיקום שלה בגוף, בהשתנות שלה. הדאגה, לא הסיפור שמאחוריה, היא הנושא.

להתבוננות הזו יש כמעט תמיד השפעה מרפאת. היא מאפשרת לנו לתת כבוד לדאגה בלי להאמין לפנטזיות השליליות שדימיוננו מייצר, כאשר עצם ההקשבה לעצמנו בתשומת לב משקיט את תנודות התודעה. היא מאפשרת לנו לקבל את הטוב ואת הרע, את הקשה ואת הקל, שנמצאים ברגע הזה של תחושת הדאגה, ולהימנע מליפול בפח של הרגעה מעוורת או של סערה בכוס המים של הדימיון.

אני יכולה להיות בתוך חרדת הכישלון שלי, ואז להתבונן בה, או בפחד הקיומי כשבני הולך לצבא, או באבל שלי על האובדן המתקרב של אימי כפי שהיתה ועל אובדן עצמי כילדה של אמא שלי.  ואת כל אלה לשאת, בלי לברוח, אך בהשקטת הרוח. כך עשיתי. כך היה. את הבחינה עברתי, בני התגייס ואף השתחרר, ואימי הטובה, הדאגנית המקצועית, הלכה לעולמה בגוף שקרס וברוח שצלילותה נעכרה אך לא נעלמה, מוקפת באהבה ובדאגת טיפול נכונה של כל בני משפחתה.

הסמל המסורתי של מכשול הדאגה הוא אוקיינוס, שפניו סוערים, אך תוכו עמוק ושקט.

כי ממקום של תודעה שקטה יותר, במעבר מדאגנות  ה-WORRY  שמפנה מקום לדאגה שלCARE , אנחנו יכולים לפנות יותר מקום לחכמה הפנימית שלנו, הכוללנית,המערכתית, זו שיודעת לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ולשנות את מה שאי אפשר לקבל.