אני נוכח משמע אתה קיים

לפעמים מתחולל הנס הזה.

אני יושבת עם חבר, או לקוח, או עובד, או  עמית. לפעמים אפילו מתחרה.  המין לא משנה.

והוא מספר או מתייעץ או שופך את הלב. לפעמים כועס, עלי או על אחרים. לפעמים עצוב, או שמח, לפעמים פשוט מתלבט בבעיה או בדילמה.

ואני מקשיבה.

מחשבות באות וחולפות. כן, אני יודעת בדיוק מה קורה לו, גם לי קרה דבר דומה. ואני משחררת אותן.  ויש לי כל מיני דעות עליו ועל המצב. והגדרות. הוא כזה, או אחר. רשימת תכונות  שאני מייחסת לו. ואני משחררת. וקצת – או הרבה ביקורת, אולי על מה שהוא מספר לי, אולי עליו, אולי על אחרים: למה הוא עשה את זה… למה הוא לא עשה את זה….. איזה מין בן אדם זה….. ואני משחררת. וכל כך מהר עולה גם הבנה מה באמת ובדיוק יש מאחורי הסיפור שלו, מתוך מה שאני יודעת ומכירה בו . ואני משחררת. וכמובן צרור עצות טובות מה הוא היה צריך לעשות, ומה הוא צריך עכשיו לעשות. ואני משחררת גם אותן. הן לא רוצות ללכת. נאחזות בי. ואני מודה להן ומשחררת.

ממשיכה להקשיב.

מתבוננת. בו, ובי, ובשנינו. בלב פתוח.

מנסה לעקוב אחרי הסיפור, בלי לנסות לעצור ובלי לנסות לשנות. לראות איך ולאן הוא מתפתח, מתגלגל. ואיך דבר מוביל לדבר. ולפעמים הסיפור מתחיל להשתנות. ויש לו יותר רבדים, ויותר משמעויות, והוא עשיר יותר, ומורכב יותר, וזה אפילו מבלבל. ואני ממשיכה להקשיב גם אם אני מרגישה מוצפת, ורק שמה לב שאני מוצפת. וגם אם הסיפור נשמע לי מוכר – כי אני הייתי שם או אחרים היו שם – אני מזכירה לעצמי שדומה זה לא זהה, וזה עדיין שונה, ואני ממשיכה להקשיב. לניואנסים של הסיפור, לניואנסים של אופן הסיפור, לניואנסים של המחשבות והתחושות שלי לגבי הסיפור. ואני משחררת.

וממשיכה להקשיב. בסקרנות למה שיעלה. למה שכבר עולה. במינימום התערבות. אפילו במינימום של “משחק ההקשבה” – כל אותם סממנים שדרכם אני כל כך רגילה לסמן שאני מקשיבה, כמו הנהון, חיוך  או “כן, אהה…”.  ואם אני  תופסת  שדעתי מוסחת ואני נמצאת בזמן אחר או במקום אחר – אני מחזירה בעדינות את עצמי אליו, ואל הסיפור.

בנוכחות קשובה. במיינדפולנס.

ומשהו קורה. לא מיד. לאט לאט.

משהו מתחיל לעלות, ולהשתנות. משהו מתחיל. עוד לא ברור מה.

אצלו, או אצלי. או באמצע, במרחב הזה שנמצא בין שנינו.

ואם קורה הנס הזה, אני או הוא, וזה כבר ממש לא משנה,  מאפשרים למשהו חדש לצמוח. תובנה חדשה, ראיה אחרת של הדברים, אפילו דרך לצאת מהמצב, אולי משהו שלאחר מכן נראה כל כך מובן מאליו, אבל רגע לפני כן לא היה אפילו בחזקת אפשרות.  ומשהו באנרגיה משתנה, ומשהו מתאפשר, ומשהו שהיה תקוע כאילו נפתח.

ושנינו משתנים עם זה.

לא תמיד זה עצוב פחות, ולא תמיד הבעיה נפתרת, לפעמים אין מה לעשות. ה
חיים לא תמיד פתירים. אבל הדרך בה אנחנו חווים את העצב או הבעיה משתנה.

ואז, לפעמים,  הוא מודה לי. ואני לא תמיד ממש מבינה על מה. לא אמרתי כלום.

בסך הכל הייתי שם, בנוכחות קשובה. לא יותר. אבל אולי  גם לא פחות.

 

ולפעמים, באמצע יום עבודה עמוס, אחרי שהבנתי ששכחתי להוריד את הילדה בבית הספר כי נסעתי על “אוטומט” לעבודה, משום שבנהיגה חשבתי על הפגישות שיש לי ולא על הדרך, אחרי שבכל ישיבה מצאתי שאני חושבת על זו שאחריה או שלפניה, כשאני מגלה שככל שאני עושה יותר, רשימת ה”TO DO ” שלי מתארכת במקום שתתקצר, וכשמרוב כיבוי שרפות  האש רק גדלה, כשאני מאבדת את העשתונות באמצע משא ומתן קשוח, כשאני שמה לב שאני לא נושמת וששכחתי לאכול,  כשאני מתחילה לכעוס על העובדים שלי, להגיב בקוצר רוח לנדנודים של הלקוחות, להתעלם מהטלפונים של ילדי או חברותי, אני מנסה ליצור את הנס הזה לעצמי. חמש דקות של לנשום, לשים לב למה שקורה לי בגוף, למחשבות, לרגשות.  להיות עם עצמי כדי להיות שוב עצמי. כדי שאוכל להמשיך ממרחב אחר, פתוח יותר, רחב יותר.

כי נוכחות קשובה היא לא רק דרך להרפיה, להפגת מתח. גם זה. אבל היא דרך אחרת להיות, ולאפשר לאחרים להיות. היא דרך לשינוי, לחירות. ואולי, בעצם,  היא עצמה  היא החירות.

ב17.6 , עוד שבועיים בדיוק, מתחיל קורס “לעורר את המנהיג הפנימי – על מיינפולנס בניהול” בלהב, בריכוזי, עם מבחר של מרצים ומנחים מעולם הבודהיזם והעסקים. להרשמה כאן