אבא שלי: החייל הצעיר ביותר בגדוד נהגי הפרידות

לפני 100 שנה, אבא שלי, בן ה 15, התגייס לצבא האנגלי, לגדוד העברי של נהגי הפרדות.

אבא, משה יהושע אריה יהודה לייב ליננברג, נולד בירושלים בשנת 1900. בן בכור לאביו, צבי,  שעלה לארץ עם הוריו, מהעיר לומז’ה שברוסיה (היום פולין) בסוף המאה התשע עשרה. ולאימו חיה (לבית פרלמוטר) נולדה בטבריה להורים ילידי פולין. את שנות ילדותו בילה אבי בירושלים, בין השכונות השונות של ירושלים העתיקה, משכנות שאננים, זכרון משה ואחרות, ובין בתי ספר שונים שביניהם טלטל אותו אביו, עד שנרשם בעצמו לסמינר למורים עם דוד ילין. ילדותו לא היתה מאושרת, בלשון המעטה. החינוך הדתי הקפדני  בבית לא התאים למזג המרדני והחופשי שלו.  אחריו נולדו חמש אחיות ואח – אסתר, מרדכי, רבקה, ציפורה, מרים ונחמה.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, נאלצו בני המשפחה, שהיו נתינים רוסיים, לעזוב את הארץ, במסגרת הגרוש שהשלטון התורכי. השלטונות הכריזו על ביטול משטר הקפיטולציות (חסינות לאזרחים זרים) וכתוצאה,   יוצאי רוסיה שהיו רוב העולים, נחשבו כנתיני האויב. היה עליהם לקבל עליהם את האזרחות העותומנית,  לברוח או להיות מגורשים. משמעות קבלת האזרחות היה כמובן גיוס לצבא התורכי. כל בני המשפחה קיבלו דרכון משפחתי. אבי קיבל בנפרד תעודה מזויפת על שם אברהם אברמוביץ, בן 18. כדי להימנע מביקורת דרכונים בנמל, את הדרך עד לאוניה עשה מוסתר בתוך ארגז  פרי, והוצא ממנו רק באוניה. המשפחה השתקעה במחנה פליטים ליד אלכסנדריה,

אך אבי המשיך לחפש דרכים להימלט מידו הכבדה של אביו. והדרך אותה מצא נמצאה ממש לידו: במחנות פליטי היישוב גאבארי ומפרוזה הסמוכים לאלכסנדריה שבמצרים התרכזו בתקופה ההיא יותר מאלף מיהודי היישוב שגורשו מארץ ישראל . ביניהם היה טרומפלדור, ואליו חבר ז’בוטינסקי שהגיע מאיטליה. משאת נפשם של השניים הייתה להקים גדוד לוחם שיסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל. לאחר מגעים רבים עם גורמים בצבאה ובממשלתה של בריטניה נענתה היוזמה בצורה חלקית. כיבוש ארץ ישראל לא היה בתוכניותיה של בריטניה באותה עת, אולם הוצע שגדוד המתנדבים היהודים יוכל לשמש בחזית הצפון, בגזרת הדרדנלים, ולא ככוח לוחם אלא ככוח עזר באספקה. הרעיון לא התקבל בהתלהבות, אולם טרומפלדור הוביל את הדעה כי עצם הקמת כוח צבאי יהודי, שיסייע במלחמה כנגד העות’מאנים ללא קשר לגזרת המלחמה ולאופי הכוח, חשוב דיו במאבק להכרה בריטית עתידית בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל. ייחודו של גדוד נהגי הפרדות היה בהיותו היחידה הצבאית הסדירה הראשונה בעולם המודרני שהורכבה כולה מיהודים ושפתה עברית.

משה , שנראה מבוגר מגילו,  השתמש בניירות המזוייפים  בהם היה גילו 18, כדי להצטרף לכוחותיו של טרומפלדור.

ב-1 באפריל 1915 נשבעו החיילים המתנדבים אמונים לגדוד שקיבל את השם “Zion Mule Corps” (גדוד הפרדות של ציון). הגדוד היה למעשה יחידת תובלה שמנתה 650 לוחמים יהודים. מפקדו של הגדוד היה קצין בריטי, לויטננט קולונל ג’ון פטרסון, שקשר את גורלו בגורל הגדודים היהודיים וסגנו היה טרומפלדור.

הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות’מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה, שנמליה בים השחור היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה.  ב-25 באפריל נחתו יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון.  ב-27 באפריל, אחרי שבועיים של אימונים, הצטרף הגדוד למערכת גליפולי והונחת בחוף גליפולי שבטורקיה (חצי אי קטן בגדה המערבית של מצרי דרדנלים), כאשר כבר בהחפה נחצה הגדוד לשניים.  טרומפלדור עם שתי פלוגות  נעו אל פנים חצי האי, בעוד הפלוגות הנוספות, וביניהן אבי,  צורפו ליחידה אוסטרלית.  אבי דיבר על כך ששהה בגליפולי חצי שנה. המערכה הסתיימה בכישלון –  כוחות מדינות ההסכמה נסוגו מחצי האי גליפולי. שמונה איש מהגדוד נהרגו במערכה.

לאחר הנסיגה, חזר הגדוד לאלכסנדיה. צבי, סבי, מיהר להגיע למקום הכינוס, ולאחר שחשף בפני מפקדיו את גילו האמיתי של אבי, שחרר אותו מהצבא, לכעסו ולאכזבתו של אבי.

מה סיפר אבי? לא הרבה. על הבלגן הגדול בעת הצליחה והנחיתה, על הרעש, האבק, הזבובים והיתושים, על מראה הגוויות של לוחמים, של קשישים שנשארו בשטח ללא יכולת לעזוב ונורו כמו במטווח,  ושל החמורים, ועל הריח של המוות . על כך שהחודשים בהם שהה בגליפולי היו  תקופה נוראית עבורו. על כך שהיה הצעיר מבין הלוחמים.
בשנים לאחר מכן, עד חזרתו לארץ בשנת 1918, עבד אבי  כפקיד קבלה ומנהל משמרת בבתי מלון באלכסנדריה. משם, עם חזרת המשפחה לארץ ישראל, ועם מכתבי המלצה ביד, התקבל לעבוד בבית מלון “אלנבי” בירושלים , אותו ניהל בגיל 20, עד שעזב את הארץ בגיל 21 למסע “אחרי צבא” לדרום אמריקה.