על דברים קטנים וגדולים

לפני מספר שנים,  בתקופה של בין לבין, נפלתי לתוך  התחושה שכל מה שאני עושה הוא לא באמת חשוב.  שאני מתעסקת בדברים קטנים,  שלא מביאים בשורה לעולם, שלא מביאים תיקון לעולם.  מה בסך הכל אני עושה? מדברת פה ושם עם אנשים, מרצה פה ושם, מלמדת פה ושם.  כל מה שאני עושה לא באמת עושה הבדל.  בקיצור – כישלון.

ואז אמרה לי אישה חכמה אחת: את עובדת בקטן בגדול.  אולי הדברים שאת עושה קטנים, אבל האימפקט, ההשפעה שלהם, יכולה להיות גדולה. את לא יודעת.  אולי איש אחד שדיברת איתו, משפט אחד שאמרת – ואולי אפילו שנדמה שאמרת,  פרור ידע שחלקת – יעשו את ההבדל. יהיו משק הפרפר שעשוי לייצר טורנדו. ואולי לא. את לא תדעי. אבל האם בשל הסיכוי – אין זה ראוי להמשיך דווקא כך?

אני לא זוכרת בדיחות, אני לא זוכרת פתגמים, לא תמיד זוכרת מה אני צריכה לעשות מחר… אבל לפעמים יש משפטים כאלה, שמשנים חיים, שמשנים את תפיסת החיים, שמגיעים ברגע הנכון, ואותם אני זוכרת. זה היה משפט כזה. לעבוד בקטן בגדול.

וכך הבנתי. אין מעשים קטנים.

וכך הבנתי. רק דרך מעשים קטנים.

כמו הסטודנטית ההיא, אפילו לא שלי, שפנתה אלי במייל וביקשה עזרה במציאת חומרים למחקר שהיא עורכת, והקדשתי חצי שעה לאסוף לה חומרים. ולפני כמה שבועות, כשפגשתי את הפרופסורית המפורסמת, המבריקה והאהודה כל כך, היא הציגה את עצמה כמי שהיתה פעם הסטודנטית ההיא, ושהיחס שלי  אליה, בלי להכיר אותה, גרם לה לזכור שוב ושוב איך צריך להתייחס לסטודנטים שלה.

או אולי מחלק הלחמניות שהתווכח איתי, וכל כך עיצבן אותי שאמרתי לו שהוא צריך ללכת להיות עורך דין. שילך ללמוד משפטים. והוא הלך, וגמר את הבחינות ואת ההסמכה לפני שבועיים. או הגנן שכתב לי מכתב עם סיפור חייו, והסיפור היה נורא אבל הסגנון היה נפלא, והצעתי לו ללכת ללמוד. והוא גמר בגרויות, וגמר פסיכומטרי, וגמר תואר ראשון בעבודה סוציאלית, והיום הוא מציל ילדים עם סיפורי חיים נוראיים כשלו. ושניהם דואגים לעדכן אותי, שוב ושוב, בכל אבן דרך בחייהם. נגיעה כל כך קטנה, השפעה כל כך גדולה

או הארגון ההוא, הקטן, ששלוש שנים עבדתי איתו כדי לעשות שינוי ארגוני, בתחושה שחבל שהארגון כל כך קטן, וכשכמעט נראה שהצלחנו בשינוי הוחלף מנכ”ל, והכל חזר לקדמותו, ואני בתחושת כישלון. ואז , לאט לאט, גיליתי שעובדים לשעבר בארגון, מפוזרים בכל השוק, כמו זרעים מפיצים את דבר השינוי בכל מקום שהגיעו אליו.

הנה כך המעשים הקטנים. נדיבות של יום יום.  

האם זה מתקן את העולם? לא יודעת. איך אדע? אבל אותי, אותי זה מתקן, כל פעם שנדמה לי שרק הפרוייקטים הגדולים, החשובים, הם אלו שנחשבים.  

בתודה לדורית יעקובי, האישה החכמה, ולכל שאר האנשים החכמים ונדיבים בחיי.