לעיתים רחוקות אני קוראת מאמר שאני  מסכימה לו לחלוטין.

המאמר של תומר פרסיקו, "האתוס הניו-אייג'י והרוח ההיפר-קפיטליסטית – אילן בן-דב כמשל" הוא כזה.

http://tomerpersico.com/2012/06/07/ben_dov_and_the_spirit_of_hyper_capitalism/

הנה קטע מתוך המאמר:

"בן-דב הוא אחד מאותם אנשי עסקים רוחניים שהולכים ומתרבים בימינו. הכוהנת הגדולה של הקהילה הרוחנו-עסקית היא כמובן שרי אריסון, אבל יש עוד רבים מהם בינינו, ויש מספר עוד יותר גדול של מורים רוחניים, רבנים וגורואים המעוניינים לייעץ להם היכן ואיך להשקיע (תמורת סכומים לא ממש סמליים כמובן). מאפייני הז'אנר: שימוש בתובנות מהמסורות הדתיות בכדי להצדיק מהלכים כלכליים ולקבל תחושת ביטחון שההכרעות הכלכליות שהם עורכים הן הנכונות ביותר. הסיבה: כלכלה היא חידה בתוך מיסתורין התקוע בעכוזה של אניגמה. לאף אחד אין מושג בשקל לאן ילך השוק. ככל שחוסר הוודאות גדול יותר, השימוש במאגיה (אמונות תפלות, קמעות, רפואת אליל) גדול יותר. ראו מה קורה בספורט. לכן גם אני לא רוצה ללעוג לבן-דב. זאת כלל לא הכוונה, ואולי במצבו הייתי נדרש לאותם אמצעים. מרבה נכסים מרבה דאגה, ומרבה דאגה מרבה חיפוש אחר ביטחון ונחמה. מה שכן, כטרנד ניו-אייג'י משמעותי ומעניין יש לשים אליו לב."

לא מעט נעשה שימוש בדתות או מסורות רוחניות כדי להרויח יותר כסף ו"להצליח" בעסקים. תעשיית הקמעות והברכות, תפילות וצדקה, מקפצות קארמה ("לב היהלום" הבודהיסטי) – כל אלה יש בהם מעין הבטחה, שאם תתנהל כך, מעשיך יצליחו.

אין ספק שחלק מהמעשים ודרך ההתנהלות טובים בפני עצמם, ואולי טוב שאנשים עושים אותם, גם אם בתקווה לקבל מהם משהו.

אך, מבחינתי, אין זו דרך הרוח החפשית, שבה מטרתה של העשייה היא – העשייה עצמה. ללא הבטחות, ללא ניסיון לשלוט בעתיד באמצעות פעולות בהווה.  שבה פעולה נכונה  מטרתה היא היות הפעולה נכונה, ותו לא. למידה של תובנות מתוך מסורות רוחניות – בהחלט כן. עשייה רוחנית כדי לגזור קופונים עסקיים – לא בבית ספרי.