משחקים שלמדתי מאימא: על תחרות ושתוף פעולה. מאת אורה סתר

כשהייתי ילדה, אמא שלי לימדה אותי לשחק "שבץ נא". אלא שאז קראנו לזה "Scrabble", משום ששיחקנו באנגלית. פעם בשבוע, ולפעמים יותר, היא היתה פותחת את הקופסה, מוציאה את הלוח ואת האותיות, מכינה את מילון "אוקספורד" , משרטטת שתי עמודות על דף נייר (כתוב בצידו השני, כי לא מבזבזים נייר), אחת לנקודות שלה ואחת לשלי, ומאותתת לי לשבת מולה. 
והתחרות התחילה
זוכרים את המשחק? לכל אות יש ערך, החל מהפשוטות בעלות נקודה אחת, עד היקרות ביותר, כמו "קיו" ו"אקס". על המפה אפשרות להכפיל או לשלש אות או מילה .
ומתחילים

וכך למדתי: את החסרון היחסי שלי של אי ידיעת אנגלית (אמא הרי למדה ב"אבילינה דה רוטשילד", מעוז אנגלי ידוע בירושלים) אני יכולה להשלים ביתרון היחסי שלי: אי ידיעת אנגלית (ולכן  היכולת להמציא מילים, ואחר כך לבדוק אם הן אכן קיימות, לפחות על פי האוקספורד)
וכך למדתי: לא מספיק לנצח אחת את השניה, צריך לנצח את המשחק
וכך למדתי: משחק נחשב לטוב באמת רק כאשר סך כל הנקודות של שתינו גבוה. פחות מ700 נקודות ביחד פשוט לא נחשב למשחק  טוב.
וכך למדתי: לפעמים צריך להקריב אותיות טובות כדי "לפתוח" את כל המפה ולאפשר את ההמשך של המשחק
וכך למדתי: להנות מ"מילה טובה" אם היא מתוחכמת ומפתיעה, גם אם היא לא שלי
וכך גם למדתי: המשחק ימשיך שוב ושוב

אז למדתי אנגלית, כולל מילים שרק אמא שלי, אני ומילון אוקספורד הכרנו

ובעיקר למדתי להתחרות בכיף , להנות מהניצחון בלי בושה, אך גם לדעת להקריב ולשתף. ובעיקר למדתי שהמשחק עצמו חשוב לא פחות מהנצחון

כשגדלתי פגשתי הרבה אנשים  שפחדו מתחרות, כעסו על המתחרים שביקשו לנצח, ו"נתקעו "בחסרון היחסי" שלהם
ופגשתי גם הרבה אנשים שמתוך הרצון לנצח שכחו את  היופי של המשחק, את קיומו של המשחק הבא, או את העובדה שהמתחרה שלהם לא נעלם מהבמה לאחר המשחק,  צריך להמשיך לחיות איתו

לא נהניתי לשחק עם אלה, וגם לא עם אלה
אבל כששיחקתי עם מי שהבינו את המורכבות, ואהבו את המשחק לא פחות מהניצחון, יכולתי להנות, גם כאשר שם המשחק הפך לפוליטיקה ארגונית, או לאסטרטגיה עסקית תחרותית, וגם כשזה הרגיש פחות כמו משחק, ויותר כמו החיים עצמם. וגם כשהפסדתי, וגם כשניצחתי. ולפעמים שניהם ביחד.

כשלמדתי את תיאורית המשחקים, הבנתי שקוראים לזה משחק של אינטרסים מעורבים: שכמעט אין מצב של ניגוד מוחלט של אינטרסים, או זהות מוחלטת של אינטרסים. כמעט כל המשחקים בחיים, גם כשהם לא  מרגישים כמו משחק, יש בהם גם תחרות וגם שיתוף פעולה, גם ניגוד וגם זהות. או אז גם הבנתי  שהבעיה המרכזית בהחלטותבמצבים כאלה היא זו של אמון.
כשלמדתי ניהול, הבנתי ש"תחרות" ו"שיתוף פעולה" אינם מושגים שמוציאים אחד את השני, אלא מתקיימים זה לצד זה: "קואופטישן" קראנו לשילוב הזה, שלוב של cooperation ו – competition. ועוד יותר התחזקה בי ההבנה שהמרכיב המרכזי לאפשרות הזו הוא – אמון.

כשלמדתי בודהיזם הבנתי שעצם האחיזה במושגים האלה, בהגדרות של תחרות ושיתוף פעולה, היא המצמצמת את הפעולות שלנו, את מרחב האפשרויות שלנו. כשאני קוראת למצב "תחרות" אהיה מכווננת להלחם ב"יריב", ומושגים של יופי המשחק או חשיבותו יעלמו. כשאקרא למצב "שיתוף פעולה" אתכווננן רק לעשיה משותפת, אופתע מפעולות חד צדדיות, ארגיש נבגדת,  ואבוש בשמחת הנצחון.
כל כך מהר התודעה מגדירה את המצב, כך או כך
כל כך מהר מרחב האלטרנטיבות לפעולה מצטמצם
תחרות
או שיתוף פעולה
להלחם
או
לבטוח
אויב
או
שותף
אבל החיים האמיתיים נטולי הגדרות, ורק לעיתים נדירות הם בדיוק כך או כך:
ולפעמים הם רגע כך ורגע כך
ולפעמים גם כך וגם כך
ולפעמים לא כך ולא כך
ולפעמים זה כל כך פשוט
כמו
אמא שלי
ואני
וההנאה  שבמשחק טוב.

מוקדש באהבה לל'. שהתחרות עם היריב הנצחי שלה גרמה לה לרוץ מהר יותר וחזק יותר, לשווק ביצירתיות ללקוחות ולהוציא ספר ("כי אני יודעת שגם הוא כותב") עד שנפגשה איתו, והחלה מסורת חדשה של פרוייקטים משותפים, לש' שקיבלה את כל העצות החבריות לנקוט באסטרטגיה תחרותית אגרסיבית  כשמתחרים נכנסו לתחום שלה, עד שבאופן מפתיע קיבלה מהם הצעה שאי אפשר לסרב לה,
לי' שהקשיב לכעס ולתסכול של המתחרה המרכזי שלו 48 דקות בסקרנות לא סגורה וסגר איתו עיסקה ב5 דקות, ולג' שהסכימה להקשיב ובאמת להבין את מי ששמה לה מכשולים בדרכה לתפקיד הבכיר החדש…

וכמובן מוקדש באהבה ענקית לאמא שלי ז"ל, מזל ליננברג -נבון….

ד"ר אורה סתר מעבירה, החל מה – 14 באוקטובר, יחד עם פרופ' יעקב רז, את התכנית "הזמנה לאי ידיעה"למנהלים ואנשי עסקים.