כתבה בעיתון גלובס, של העיתונאית ענת כהן, בה אני מרואיינת.

יובאו כאן הפתיח ודברי שלי, כל השאר נמצא בלינק שלמטה

את התרחיש הזה אנו עוברים כל כמה שבועות, כשכותרות החדשות מדווחות על אנשי עסקים סלבים, פוליטיקאים או מנכ"לים שהיה להם הכול אבל הם רצו יותר, כשלו ואיבדו את כל עולמם. גם במקרה של הירשזון, בר-לב, אולמרט, טייקוני הולילנד, ראשי קופת חולים מאוחדת – תפסנו את הראש בידיים ושאלנו: למה לעזאזל הם היו צריכים את זה? למה אדם שנהנה ממילא מתהילה, כוח וחשבון בנק מרופד שיכול להספיק למספר דורות אחריו, רוצה יותר ויותר, ומדוע ה"בור" הזה אף פעם לא מתמלא. אבל למה להתחסד? מוקש זה של רצייה כפייתית לא מדלג גם על האדם הממוצע ברחוב שרוצה יותר ויותר – כסף, מעמד, כוח, בית גדול יותר, אוטו מהיר יותר, סלולר משוכלל יותר – למרות שיש לו די והותר כדי להיות מבסוט.

"Wanting Mind" הוא המונח התודעתי שמתאר בעירה פנימית זו שלא יודעת שובע, ובמחוזות העסקיים מייחסים לו קונוטציות חיוביות, שהרי כל בעל מניות יגיד לכם שהוא מחפש "מנהל רעב שיתדלק את הארגון". אז מה קורה שם בדרך שהופך את איש עסקים או המנהל לגרידי ברמה כזו שמכשילה אותו ואת הביזנס? אגב, גרידיות כזו של מנהל אינה מתבטאת בהכרח רק בכסף אלא גם בניסיונות שלו לנכס לעצמו יותר טריטוריות בארגון, לשלוט על יותר כפיפים ואפילו לכבוש יותר נשים.

אז מה השתבש במנגנון הרצייה הזה? מהו האימפקט של הרעב הבלתי מסופק הזה על הביצועים של הביזנס של החברה, על הסביבה הארגונית שלה ועל אושרו של המנהל? האם יש לו תקנה? ארבעה מנכ"לים בכירים ומרצה-חוקרת מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב שוטחים את תובנותיהם.

המלצות אופרטיביות למנכ"ל התאוותן

עפ"י ד"ר אורה סתר, מרצה בביה"ס למינהל עסקים באוני' תל אביב ויו"ר פסיכו-דהרמה

1. אל תיתן לתשוקה לייצר עיוורון. רוב הארגונים העסקיים מבוססים על תאוות בצע. בהגדרה מטרתם היא "השאת רווחים לבעלי המניות". יחד-עם-זאת, לא נמצא כמעט מנהלים שיגדירו עצמם 'גרידיים'. התשוקה הזו לעוד ועוד יוצרת עיוורון מובנה. ברגע שהמנגנון מתקלקל, המנהל הופך עיוור לחמדנותו שלו. אם ישאלו אותו איך הוא מכנה את הרצייה הבלתי פוסקת שלו? הוא ייחס אותה למושגים עם קונוטציה חיובית: "אני הישגי, שאפתן, יזמי, פרואקטיבי" וכו' . אגב, לאנשים מצליחים, לאנשי עסקים ולמנהלים יש צורך חזק בשליטה ובכוח, אבל לחלק מהם, אלה שנמצאים בשלב התפתחותי גבוה יותר, יש בקרות נלמדות: מעצורים פנימיים וחיצוניים. מנהל מפותח יותר רואה את החמדנות שלו, הוא רואה את זה שהוא "רוצה עוד ועוד", אבל במקביל הוא לא מוכן לתת לדחפים שלו לשלוט בו ולנהל אותו.

2. אל תיתן לתרבות לנצח את האישיות. יש משהו בתרבות הקפיטליסטית שמקדש את הבצע, רואה בו כוח מניע, בסיס לקיום החברה והכלכלה, ואכן הקפיטליזם קידם את החברה והכלכלה. הבעיה אינה בקפיטליזם פר-סה, אלא בהיעדר בלמים, איזונים ווסתים. מתי מנגנון זה של בלמים התקלקל? כשהתחלנו לראות רק את עצמנו, כשמנהל חושב It's about me. כשהוא רוצה רק בשביל עצמו ולא רואה שום דבר ממטר, הוא יגלה שאת הבור הזה של הרצייה שום דבר כבר לא מרגיע. ברמת המקרו, לכוח המצמיח הזה יש גם צד הרסני: בחברה הקפיטליסטית המודרנית הוא הוביל לאובדן משמעות, לאובדן סולידריות, איבדנו גם את השלווה, את היכולת לעצור ולנוח ואת היכולת לשאול שאלות עמוקות יותר.

3. אל תשווה את עצמך לאחרים. אין סכום אובייקטיבי שממנו והלאה המנהל ירגיש שבע. המטרה לא נייחת. היא זזה כל הזמן והרעב הזה הוא בור שלא ניתן למלא אותו. אגב, חלק מהחמדנות קשורה גם ליכולת של האדם המודרני להשוות את עצמו אל אחרים בקנה מידה רחב וגלובלי יותר. אני רוצה להזכיר, שהנסיקה של שכר הבכירים קרתה כשדיברו על הסוגיה הזו בתקשורת. באופן פרדוקסלי, דווקא ההצפה של הנושא (שבמקורה נועדה כדי לתקן) יצרה קלקול גדול יותר. מה שקרה הוא שמנהל בחברה איקס אמר לעצמו: "מה? האידיוט הזה שמשתכר בחברה הלא נחשבת ההיא מרוויח פי-ארבעה ממני? גם אני רוצה יותר". היום, יותר מבעבר, אנשים משווים את הפוזיציה שלהם עם אחרים. אם פעם ההשוואה הייתה בקבוצה מצומצמת שבה חיית: עם הבוס, עם העמית, עם השוליה, הרי שהיום בגלל הניידות האינסופית, הנגישות והגלובליזציה כל אחד יכול לראות כיצד העשירים שם למעלה חיים.

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1291834288877&did=1000606657