בימים אלו יצא לאור ספר בעריכתו של פרופ' ישראל כ"ץ – פרופסיה בדרך – על התהוות הייעוץ הארגוני בישראל.  הפרק שכתבתי בספר עוסק בקשרים שבין המקצוע לבין האקדמיה החל משנות השישים של המאה הקודמת על היום.

הנה הפתיחה האישית מאוד שכתבתי לפרק:

כשנפתלי שמרת ומוטי בלושטיין קיבלו אותי לעבודה, בוגרת תואר ראשון במדעי הרוח, כעוזרת לענייני אדמיניסטרציה-מחקר בחברת הייעוץ הארגוני "שמרת – פיתוח מערכות אנוש", אי-שם באמצע שנות ה-70, לא ידעתי מה זה ייעוץ ארגוני, מה זו התנהגות ארגונית, מהו ניהול, מהם עבודת צוות, אסטרטגיה או פיתוח אישי. לא הבנתי אפילו איך המילים האלה מתחברות זו לזו באופן הנותן להן משמעות. זה לא נבע (רק) מבורות: כמעט אף אחד בארץ בשנים הללו לא ידע ולא שמע על כך. אך כאשר נחשפתי לראשונה למושגים הללו, ידעתי רק דבר אחד: זה מה שאני רוצה לעשות בהמשך הדרך.

שנתיים לאחר מכן, אחרי שעשיתי הכול בחברה הקטנה הזאת – מניהול כספים ומזכירות דרך שיווק ומכירות (כאמור, מי ידע אז מהו ייעוץ ארגוני) ועד עיון בספרות מקצועית, הכנת סדנאות ועבודה עם לקוחות – החברה, אחת משלוש שפעלו באותה התקופה בארץ, התפצלה פחות או יותר, ואני עמדתי על קו פרשת דרכים: להתחיל את דרכי המקצועית בשטח, כפי שהזמינו אותי כמה לקוחות לעשות, או ללכת לאוניברסיטה וללמוד לימודי תואר שני בתחום. הבחירה שלי, ללמוד התנהגות ארגונית בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, הובילה אותי לשהות של שנים ארוכות באקדמיה – שנים של למידה, הנחיה, סיוע, ואחר כך גם של עבודת מחקר והוראה, לצד סיום לימודים לקראת תואר שני ושלישי ומעבר לכך. בעיקר הביאה אותי הבחירה הזאת ללמוד, ללוות ולבסוף ללמד מאות סטודנטים ויועצים בשלבים שונים בקריירה שלהם, להוביל אותם בנבכי העולם של הפיתוח הארגוני.

אבל הבחירה הזאת לא הייתה אלא חלקית: לאחר כמה שנות לימוד לדוקטורט, שבהן גם עסקתי בשדה בפעילות ייעוצית, הבנתי שבאקדמיה כפי שהיא שוב עליי לבחור: מסלול אקדמי מסודר, שדורש התמסרות מלאה למחקר, כזה שקנה המידה שלו הוא כמות המאמרים שמפורסמים בעיתונות המקצועית המובחרת, או מסלול צדדי יחסית באקדמיה, שיאפשר לי גם לפעול בעולם של הפרקטיקה הייעוצית. וכך ויתרתי בכאב על המסלול האקדמי הרגיל, שמוביל לקביעות, ובחרתי לשלב את ההוראה באקדמיה עם עבודה ייעוצית,  תחילה כעצמאית, לאחר מכן כשותפה בחברה לייעוץ ארגוני, ובהמשך כמנהלת של מרכז אקדמי לפיתוח מנהלים (לה"ב). וכך במשך שנים ארוכות נעתי ואני עדיין נעה בין האקדמיה לבין הפרקטיקה, רגל פה ורגל שם, לא ממש פה ולא ממש שם, אבל תוך הזנה הדדית בין שני התחומים האלו שהעשירו את חיי.

את הפרק הזה אני כותבת כ"צופה משתתפת"; לא רק כמי שמתבוננת מקרוב, אלא כמי שהייתה ועודנה "שחקנית" במגרש הזה ,  על החסרונות והיתרונות שבכך: החסרונות – של נקודת מבט אישית וחלקית בלבד (גם אם מגוּבה בראיונות עם כמה אנשים שהיו באותן נקודות מפגש בין האקדמיה לפרקטיקה); בוודאי מוטה על ידי העדפותיי, בוודאי דעתנית בתפיסותיי, בוודאי רוצה להצדיק את הבחירות שעשיתי לאורך הדרך. אבל גם עם היתרונות – של היכרות מעמיקה מבפנים של השיקולים, המאבקים, האנשים ואופי המוסדות שעליהם אספר כאן. כדי לתת כבוד לראשונים, הפרקים ההיסטוריים יהיו נרחבים יותר מאלה המתארים את המגמות בנות-זמננו.

המשך קריאה – בספר עצמו 🙂