נזדמנתי לבורמה לרגל עיסוקיי. אמרתי לעצמי: הגע בעצמך, מאות מיליונים בני אדם מאמינים בדת זו הבודהיסטית ועוסקים ב"התבודדות" או מוטב לומר "התבוננות". מה פשר התבוננות זו? מה מטרתה? ולאן פניה? וכיצד היא נעשית?

הלכתי למנזר ושהיתי בו שלושה ימים."

כך מתחיל ספרו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ומה שלא פחות חשוב – דודי האהוב, "יומן מדיטציה-  מחוויותיו של הנשיא החמישי במזר בודהיסטי בבורמה", הוצאת חדקרן, שיצא השבוע לדפוס. ספר יפיפה, ערוך מדעית, עם תמונות מהביקור וצילומי כתב היד של היומן שנכתב ממש תוך כדי התנסויותיו המרתקות בויפסנה עם המורה האגדי או-בה-קין. נבון נסע לבורמה יחד עם בן גוריון, בעת ששימש כמזכירו האישי, ונכנס למספר ימים למדיטציה, אותה כינה "הגות"

היתה לי הזכות לעזור למירי  שפיר נבון – אשת הנשיא, לנעמה-נבון פרץ, ביתו,  ולעורכים אסף פרסיה וטליה חלמיש, בהכנת הספר לדפוס ובכתיבת חלק מההקדמה וסוף דבר לספר.  הנה קטע ממה שכתבתי:

את מסעו  לבורמה של דודי האהוב, יצחק, אני זוכרת היטב. לא בשל החוויות הרוחניות שעבר שם, או חשיבות הנסיעה, ואפילו לא בשל מותו של סבי, שקטע את המסע. זו הייתה הבובה היפהפייה שהביא לי לאוסף הבובות שלי, ליתר דיוק בוב – גבר,  גבוה, לבוש בגדי משי בצבעי טורקיז וזהב, מחרוזות בצבעים שונים לצווארו, ושערו עשוי כמעין פגודה מוזהבת. כמה היה אופייני לו, גם לאחר חוויות הסמדהי המדהימות שעבר במנזר הבודהיסטי, המתוארות בספר הזה, גם לאחר שהתבשר על מותו של אביו, לא לשכוח את משימתו העיקרית בכל מסעותיו באותן שנים – או לפחות כך האמנתי – להביא לי מתנות מהדרך.

כמעט כיובל שנים לאחר מכן, כשסיפרתי לו שהשתחררתי מתפקידי הניהולי, לקחתי פסק זמן מההוראה באקדמיה, והתחלתי את לימודי הבודהיזם באוניברסיטת תל אביב, ובמסגרות לימוד ותרגול נוספות, הוא הפתיע אותי בשאלה – "נו , הגעת לסמדהי?" ורק אז שמעתי ממנו לראשונה את הסיפור המלא של הביקור בבורמה. ורק אז הבנתי מה באמת עבר עליו אז, את הצימאון שלו להבין ולפענח את התהליכים המרגשים שחווה במסגרת המנזר, לשתף בהם אחרים, להשוות ולשמוע מה עבר על אחרים שעברו בדרך הזו. חשתי את תחושת ההחמצה על שלא סיים את תקופת המדיטציה. את העצבות על כך שבאותה תקופה, בישראל של ראשית שנות השישים, לא באמת אפשרי היה לו לשתף באופן חופשי בחוויות שעבר. וכך, הסקרנות שלו לגבי לימודי לא ידעה גבול. וכאשר התחלתי ללמד, ביקש לא פעם להצטרף לשיעורים ולהרצאות שהעברתי.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה לו היה עובר את  המסע הזה היום: הוא היה מגיע מוכן הרבה יותר, קורא את עשרות הספרים שנכתבו על התורה הבודהיסטית ועל המדיטציות שבה, ואפילו בעברית, משוחח עם אנשים שעברו את ה"ויפסנה" ברוח המורה שלו או-בה-קין, ותלמידו  ההודי שהפיץ את הדרך הזו בעולם, סטייה נריאן גואנקה. אולי מבלה במרכז הויפסנה היפהפה ליד הכינרת שהקימו ממשיכי הדרך. קורא אולי חלק מאלפי המחקרים שנערכו בשנים האחרונות על השפעתם המבורכת של תרגול מדיטציות  קשב וריכוז,  מופתע מה"בנים ובני הבנים" של התירגול –מיינדפולנס ושיטות הטיפול השונות שניתקו מהפילוסופיה הבודהיסטית – ומגלה שעשרות אלפי אנשים בישראל ומיליונים במערב, מתרגלים – בדרך זו או אחרת – את מדיטציות הויפסנה והסמדהי. מחוזק מפיתוחם של "מדעי ההגות" באוניברסיטאות. בודאי לא היה נחשד כמי שדעתו התרופפה עליו לו היה מספר את חוויותיו. אבל – אולי – לו היה בא מוכן  עם כל אלה – האם היה מתמסר באותם פתיחות, אמון  ותום למה שאינו ידוע? חוקר באדיקות כזו את נימי הנימים של החוויות שעבר? האם היה מתאפשר לו לדור בהוויה כזו לו היה מצפה לה? האם יתכן שדווקא אי הידיעה אפשרה לו לעבור את שעבר?

מאמר על הספר בויינט עם ראיון איתי כאן

הנה דברים שסיפרתי בראיון לליאת רון ברשת ב' של תאגיד כאן (החל משעתיים ושבע עשרה דקות מתחילת התכנית)

את הספר אפשר לרכוש בחנויות הספרים, וכן כאן

וכמה תמונות מהשקת הספר (צילמה יוליה בורשטיין שחם). החוברת עם האישה באדום היא היומן המקורי בכתב יד…