ד"ר אורה סתר

המאמר הזה נולד מתוך דברים שכתבתי, לימדתי ואמרתי במשך שנים רבות, בתקופות שונות של חיי ובמסגרות שונות. חלק מן המחשבות הופיעו כבר במאמר שכתבתי ב־2009, אחרות במצגות, בקורסים ובהרצאות שעסקו בקריירה, שינוי, ניהול, בודהיזם ומיינדפולנס. באופן לא מפתיע, גם אני השתניתי במשך השנים, ולכן אין כאן ניסיון לשחזר טקסט אחד מן העבר, אלא לחבר את המחשבות שהלכו איתי זמן רב ולשאול מה אני חושבת עליהן היום  –  ובעיקר על אותם רגעים בחיים שבהם מה שהיה נכון לנו כבר איננו נכון, אבל עדיין אין לנו מושג מה יבוא במקומו.

כל בוקר אני ממציאה את עצמי מחדש.

שמעתי את עצמי אומרת את זה, לא פעם ולא פעמיים. לו רק יכולתי להמציא את עצמי מחדש, הייתי עושה את עצמי טובה יותר, וחטובה יותר, ואסרטיבית, ומהירת תגובה, וכישרונית יותר, ובעיקר הייתי מוסיפה לעצמי את אותו כישרון חמקמק לעשות כסף, שנראה לי תמיד שימושי מאוד. הייתי עושה את עצמי מעניינת יותר, אמיצה יותר, חזקה יותר, ויותר ויותר ויותר מכל דבר שנדמה לי באותו בוקר שחסר בי.

משהו כל־יכול כזה, קצת כמו אלוהים, שבמטה קסם יכול לשנות את הכול, או לפחות את כל מה שלא נראה לי ולא מוצא חן לי בעצמי. וכל פעם שאקוץ בעצמי, אתעייף, אשתעמם, אשמין, אכשל במשהו או סתם אכעס על עצמי, אמציא את עצמי מחדש. הארה, הבזק, וזהו. ואז, בענווה חיננית כמובן, אספר להמוני המעריצים שיקיפו אותי – ברור שעם כל הכישורים והכישרונות החדשים האלה יהיו סביבי המוני מעריצים – שזה היה בעצם כל כך פשוט, שהרי הכול בראש, ורק שיניתי את הראש, וכך המצאתי את עצמי מחדש.

כתבתי את הדברים האלה לפני שנים, ואני עדיין מחבבת אותם, אולי משום שאני מכירה היטב את הפנטזיה הזאת. יש משהו מאוד מפתה ברעיון שאנחנו יכולים לעמוד קצת מחוץ לעצמנו, להסתכל על המוצר הקיים, להחליט מה דורש שיפור ולהשיק גרסה חדשה: אורה 7.0, עכשיו עם יותר אומץ, פחות פחדים, שיפור ניכר בכושר הגופני וממשק משתמש ידידותי יותר.

רק שאיכשהו זה לא ממש עובד כך. מסיבות לא ברורות, לא הגיוניות וממש לא צודקות, הראש שלנו הוא סרבן שינוי ידוע, וגם שאר חלקי הגוף והנפש לא תמיד משתפים פעולה עם תוכנית הפיתוח האסטרטגית שהכנו להם. החיים עצמם נוהגים להתערב, לפעמים בעדינות באמצעות רעיון חדש, ספר שאנחנו קוראים, אדם שאנחנו פוגשים או תחושה שקטה שמשהו השתנה, ולפעמים בדרכים הרבה פחות מנומסות: מחלה, אובדן, פרידה, פיטורים, מלחמה, הזדקנות, כישלון, או כל אירוע אחר שמבהיר לנו שההסכם הלא־כתוב שלנו עם המציאות מעולם לא נחתם על ידה.

עם השנים נעשיתי לכן ספקנית יותר לגבי הביטוי "להמציא את עצמי מחדש". יש בו משהו קצת גרנדיוזי, אפילו מידה מסוימת של היבריס, כאילו אני הממציאה ויש איזשהו "עצמי" שהוא חומר גלם שאפשר לעצב כרצוני. אני מעדיפה לדבר על למצוא את עצמנו מחדש, אף שגם הביטוי הזה אינו מדויק לגמרי, משום שהוא עלול ליצור את הרושם שיש בתוכנו איזו מהות אחת אמיתית, מקורית ויציבה, שמחכה בסבלנות שנקלף את כל השכבות ונמצא אותה.

אני כבר לא חושבת כך. אני חושבת שאנחנו מוצאים את עצמנו, מאבדים את עצמנו, בונים את עצמנו, מגדירים את עצמנו, חיים זמן מה בתוך ההגדרה, ואז – אם יש לנו מזל, או אם כבר אי אפשר אחרת — מגלים שהיא נעשתה קטנה מדי. ואולי זה אינו כישלון של התהליך אלא התהליך עצמו.

השאלה שמעניינת אותי היום אינה כל כך איך להמציא את עצמי מחדש, אלא מה קורה ברגע שבו החיים שאני חיה, שאולי אפילו היו טובים ונכונים ושבנינו אותם בעמל רב, מתחילים לא להתאים עוד למי שאני נעשית, כאשר מה שהיה כבר אינו אפשרי באותה צורה אבל הדבר הבא עדיין אינו ידוע. למקום הזה אנחנו נוטים לקרוא תקיעות, ואני רוצה להציע שאולי התקיעות אינה בהכרח הבעיה. לפעמים היא דווקא המקום שבו משהו חשוב מאוד מתחיל לקרות.

התקיעות אינה בהכרח תקלה

אני רוצה להתחיל דווקא מן השאלה ההפוכה מזו שאנחנו רגילים לשאול: לא איך יוצאים מתקיעות, אלא למה אנחנו לפעמים בכלל לא מרגישים שאנחנו תקועים.

אנחנו מכירים אנשים שאנחנו מסתכלים עליהם ואומרים, לפעמים רק לעצמנו ולפעמים גם להם, "בוא'נה, אתה תקוע", "את תקועה". הם נמצאים שנים במערכת יחסים שכבר איננה טובה להם, בעבודה שאין בה כמעט חיים, בתוך משבר מקצועי, נפשי או רוחני, בתוך דרך התנהלות שכבר איננה מתאימה למציאות, אבל הם עצמם אינם חווים זאת כתקיעות. הם פשוט חיים.

זה אחד הדברים המשונים במשבר: כל עוד אנחנו באמת בתוכו, הוא יכול להיראות כמו החיים עצמם.

פעם אמר לי אדם: "ארבעים שנה עבדתי באותו מקום, וארבעים שנה לא החלטתי לעזוב". אני אוהבת מאוד את המשפט הזה, משום שהוא אינו אומר "בחרתי ארבעים שנה להישאר". הוא אומר: ארבעים שנה לא החלטתי לעזוב. הרבה מן החיים שלנו מתנהלים כך, לא בהחלטה אלא בהמשך. היום דומה מספיק לאתמול, מחר כנראה יהיה דומה מספיק להיום, ואפשר להעביר כך הרבה מאוד שנים.

לכן אני חושבת שלפעמים ההכרה בתקיעות היא כבר חלק מן הפתרון. הרגע שבו אנחנו עוברים מלא לדעת שאנחנו תקועים ללדעת שאנחנו תקועים יכול להיות רגע קשה מאוד, אבל בעיניי הוא גם סוג של נס. משהו שהיה שקוף נעשה נראה. משהו שאנחנו חיינו בתוכו כאילו הוא המציאות עצמה נעשה פתאום אפשרי להתבוננות.

אני אוהבת להשתמש כאן בסיפור הידוע על הבודהה. על פי המסורת, הנסיך סידהרתה גדל מוגן בארמון מכל סבל, ובשלב מסוים יצא אל העיר וראה זקן, חולה ומת, וגם אדם שפרש מן החיים הרגילים, והמפגש הזה טלטל אותו עד כדי כך שעזב את הארמון ואת החיים שיועדו לו.

יש לי חשד, שאינו מבוסס במקורות ולכן אין סיבה שמישהו יכניס אותו למחקר בודהיסטי, שסידהרתה ראה קודם אנשים זקנים. סביר מאוד שגם אנשים חולים, אולי אפילו מתים. אבל יש הבדל גדול בין לראות לבין לראות באמת. כולנו מכירים את הרגע שבו משהו שהיה מול עינינו שנים נכנס פתאום פנימה; העובדות לא השתנו, אבל אנחנו כבר לא יכולים לא לדעת אותן.

יכול להיות שבאותו רגע סידהרתה לא ראה רק זקן, חולה ומת, אלא ראה גם את הארמון שבו הוא עצמו חי. הוא ראה את הנוחות, ההגנה, ההיאחזות, את כל מערכת הציפיות שאומרת שכך החיים אמורים להיות, ופתאום מה שהיה בית התחיל להיראות כמקום שהוא תקוע בו.

אנחנו אוהבים לספר סיפורי שינוי כאילו הם קורים ברגע אחד. "באותו יום הבנתי", "באותו לילה החלטתי", "קמתי בבוקר וידעתי". אבל לעיתים קרובות, כשמסתכלים לאחור, מגלים שההחלטה התבשלה הרבה קודם. הרגע הדרמטי הוא רק הרגע שבו מה שכבר ידענו בשקט נעשה בלתי אפשרי להכחשה.

אני חושבת הרבה על נחש שמשיל את עורו. העור הישן אינו עור רע, להפך. הוא שמר עליו היטב, הגן עליו, היה בדיוק בגודל הנכון, עד שהנחש גדל. אצל בני אדם העניין קצת יותר מסובך, משום שאנחנו מסוגלים להשקיע מאמץ עצום בניסיון להקטין את עצמנו בחזרה כדי להתאים לעור.

אנחנו אומרים: אבל זו הייתה הבחירה שלי, עבדתי בשביל זה, רציתי מאוד את התפקיד הזה, נלחמתי על מערכת היחסים הזאת, בניתי את העסק, השקעתי שנים בתחום הזה. כל זה יכול להיות נכון. יכול להיות גם שכל הדברים האלה היו נכונים מאוד לאדם שהיינו אז, והשאלה היחידה היא אם הם עדיין נכונים לאדם שאנחנו היום.

זו שאלה קשה, משום שהיא מערערת את הצורך שלנו בעקביות. אנחנו אוהבים להאמין שיש קו ברור שמחבר בין מי שהיינו, מי שאנחנו ומי שנהיה, ושאם היינו מספיק חכמים בבחירות הקודמות שלנו לא נצטרך לשנות אותן. אבל החיים, בחוצפתם, אינם מחויבים לעקביות שלנו, וגם אנחנו לא.

עם זאת, חשוב לי מאוד להוסיף כאן משהו. ככל שהתבגרתי אני פחות מאמינה שכל תקיעות היא קריאה לעזוב. התרבות שלנו אוהבת מאוד סיפורים של זינוק: אדם שהעז, עזב את הכול, התחיל מחדש והצליח. היא פחות טובה בסיפורים על אדם שנשאר, אבל הפסיק להיות באותו מקום באותה צורה; על זוג שלא נפרד אלא בנה מערכת יחסים אחרת; על אדם שלא החליף מקצוע אלא מצא יחס אחר לעבודה שלו; על מי שהחליט שכרגע הוא פשוט עייף, עצוב או באבל ולא הפך מיד את העייפות למשבר זהות.

לפעמים התקיעות מבקשת תנועה, אבל לא בהכרח יציאה. לפעמים היא מבקשת שנשנה את היחסים שלנו עם מה שיש, לפעמים היא מבקשת מנוחה, לפעמים גבול, לפעמים שיחה, לפעמים ויתור על ציפייה שכבר איננה ריאלית. לפעמים רק אחרי תקופה ארוכה מאוד מתברר אם היה נכון להישאר או לעזוב.

לכן בעיניי התקיעות איננה הוראה אלא שאלה. לפעמים היא אומרת צאי, לפעמים הישארי, ולפעמים היא עדיין אינה אומרת דבר חוץ מלעצור רגע ולהסתכל.

על זהות, היאחזות ושמיטה

אחת ההנחות המוזרות שלנו היא שאנחנו פחות או יותר אותו אדם לאורך החיים. ברור שאנחנו יודעים שהשתנינו; מספיק להסתכל על תמונה מלפני עשרים שנה כדי להבין לפחות שהשיער חושב אחרת. אבל ברמה עמוקה יותר אנחנו ממשיכים לדבר על עצמנו כאילו יש איזו ישות יציבה שאפשר לתאר אותה באופן די סופי.

"ככה אני" הוא אולי אחד המשפטים המסוכנים ביותר בשפה.

אני לא אדם של מספרים. אני אדם שזקוק לביטחון. אני לא יצירתית. אני תמיד לוקחת אחריות. אני לא יודעת למכור. אני לא מסוגלת לעבוד לבד. אני מנהלת. אני חוקרת. אני אימא. אני זו שתמיד מסתדרת. לפעמים הדברים האלה נכונים מאוד, אבל כל הגדרה כזאת עלולה להפוך מהר מאוד מסיכום של העבר למגבלה של העתיד.

ובאופן מעניין, ההגדרות החיוביות יכולות לכלוא אותנו לא פחות מן השליליות. להיות "מצליחה" הוא תפקיד, להיות "חזקה" הוא תפקיד, להיות "זו שכולם נשענים עליה" הוא לפעמים תפקיד מאוד כבד, ולהיות מומחית יכול להקשות מאוד על האפשרות להיות שוב מתחילה.

אנחנו משתנים כל הזמן, ולא רק באותו מובן פילוסופי יפה שבו הכול ארעי. הגוף משתנה, האנרגיה משתנה, מערכות היחסים משתנות, אנחנו פוגשים אנשים, קוראים, לומדים, מתאכזבים, מצליחים, נכשלים, נעשים הורים או סבים, מאבדים אנשים, חולים, מחלימים, מגלים תחומי עניין שלא ידענו שיש לנו, ולפעמים מתחילים ללמוד דבר חדש בגיל שבו הסביבה כבר יודעת להסביר לנו היטב מה "מתאים" לבני גילנו.

ומה שהיה באמת נכון פעם יכול להפסיק להיות נכון, בלי שהעבר נהיה בגלל זה טעות.

אחת השאלות ששאלתי הרבה במשך שנים של עבודה עם אנשים הייתה: במה אתם טובים, מה היכולות שלכם, מה חשוב לכם, מה אתם רוצים. אלה שאלות חשובות, ואני עדיין חושבת שהן חשובות, אבל היום הייתי מוסיפה עוד שאלה: איזה דבר שאני כבר יודעת על עצמי מפריע לי עכשיו לראות מה עוד יכול להיות בי?

לפעמים אני מבקשת מאנשים לכתוב על דף כמה דברים שהם יודעים על עצמם: דברים שהם ממש, דברים שהם ממש לא, דברים שהם טובים בהם ודברים שהם אינם טובים בהם. אחר כך אני מבקשת מהם לצייר מסגרת מסביב למה שכתבו ולהוסיף בתוכה כמה קווים.

ומה רואים? סורגים.

זה תרגיל קצת מניפולטיבי, אני מודה, אבל הוא עובד, מפני שהוא מראה באופן מוחשי מה הגדרות עושות. הן נותנות לנו סדר, זהות ותחושת כיוון, וכל אלה נחוצים מאוד. אבל אותה מפה שמאפשרת לנו ללכת יכולה בשלב אחר לגרום לנו ללכת שוב ושוב בדרך שכבר אינה קיימת.

המפה אינה הטריטוריה. לפעמים צריך מפה, ואפילו מאוד. ולפעמים צריך לדעת שהמפה ישנה, או שהיא מציגה רק חלק מן השטח, או שהדרך שאנחנו מחפשים עדיין איננה מסומנת עליה, ואז צריך להתחיל ללכת קצת בשטח.

למורה זן בודהיסטי בשם דוגן, יש אמירה מאוד חזקה. הוא אומר כך:  שהלימוד של דרך הבודהה הוא ללמוד את העצמי; שלימוד העצמי הוא שכחת העצמי; ששכחת העצמי היא להיות מוארים, או מאומתים, על ידי ריבוא התופעות, או הדברים; ובהמשך הוא מתאר גם את השמטת ההפרדה הנוקשה בין גוף־נפש שלנו לבין גוף־נפש של האחרים, עד שאפילו עקבות ההארה עצמה נשמטים.

אני חוזרת למשפטים האלה שוב ושוב משום שיש בהם, בעיניי, מהלך שלם של שינוי.

השלב הראשון, "ללמוד את העצמי", נשמע לנו מוכר מאוד. זה מה שאנחנו עושים בטיפול, בייעוץ, באימון, בסדנאות קריירה: מי אני, מה חשוב לי, מה החוזקות שלי, מה אני רוצה. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, השאלות שמעניינות אותי הן מעט אחרות: איפה אני תקועה, על מה אני שומרת, מה אני פוחדת לאבד, איזו הצלחה ישנה אני עדיין מנסה לשחזר, איזו הגדרה שלי את עצמי כבר איננה עוזרת לי לראות את המציאות, ומה אני יודעת בתוכי אבל לא ממש רוצה לדעת.

ואז דוגן עושה תנועה מפתיעה. אחרי שלמדת את העצמי, שכח אותו.

אני לא חושבת שהוא מציע לנו לקבל אמנזיה או למחוק את האישיות. אני מבינה את זה כנכונות להרפות מן ההנחה שכל מה שגיליתי על עצמי הוא עכשיו אמת נצחית. לא להפוך גם את התובנה החדשה להגדרה החדשה שתצטרך יום אחד לפרק. אנחנו עושים תהליך, מבינים משהו חשוב, ומיד רוצים לתת לו שם: אה, עכשיו הבנתי מי אני. וכאן הייתי קצת נזהרת. אולי הבנת משהו חשוב מאוד על מי שאת עכשיו. נהדר. רק תשאירי קצת מקום.

ואז מגיע בעיניי החלק היפה ביותר אצל דוגן: לא רק לשכוח את העצמי אלא להיות "מואר על ידי ריבוא הדברים". כלומר, לא כל האמת נמצאת בתוכי ומחכה שאגלה אותה. אני פוגשת את המציאות והמפגש משנה אותי.

אדם שאני פוגשת, ספר שאני קוראת, תלמיד ששואל שאלה שלא חשבתי עליה, לקוח שמערער משהו שאני יודעת, אהבה, כישלון, יצירה, מחלה, הגוף שמשנה את כללי המשחק, רעש במדיטציה שבדיוק רציתי שלא יהיה – כל אלה אינם רק נסיבות שבתוכן אני מממשת עצמי שכבר קיים. הם משתתפים ביצירה שלי.

אני חושבת שבעבר הייתי מתארת שינוי באופן ליניארי יותר: קודם האדם מברר מי הוא ומה הוא רוצה, ואחר כך הוא יוצא לעולם ומממש זאת. היום אני חושבת שהתנועה הרבה יותר הדדית. אנחנו מגלים את עצמנו דרך מה שאנחנו פוגשים, ולכן אי אפשר לדעת מראש בדיוק מי נהיה. אני לא רק מסתכלת בעולם מתוך עצמי; העולם מסתכל בי חזרה, ובמובן מסוים גם מייצר אותי.

זה הופך את אי־הידיעה ממשהו שצריך להיפטר ממנו מהר ככל האפשר למרחב שיש בו פוטנציאל.

המרחב הריק, תודעת המתחיל והלבנה של אמנות אחזקת האופנוע

נניח שגיליתי שאני תקועה. הבנתי שהעור נעשה קטן, שהמפה כבר איננה מתארת היטב את השטח, ושהזהות שבניתי במשך שנים איננה לגמרי המקום שבו אני רוצה להמשיך לחיות.

אז מה עכשיו?

התשובה הכנה היא שלפעמים אין לי מושג.

אנחנו לא אוהבים את המשפט הזה. אנחנו אוהבים סיפורי שינוי בדיעבד, מפני שבדיעבד כל דבר מקבל מבנה. אדם מספר: עזבתי את העבודה, נסעתי, פגשתי, למדתי, הקמתי עסק, מצאתי את ייעודי. הסיפור נהיה מסודר, כמעט הכרחי. אבל בזמן אמת הוא לא ידע שזה הסיפור. בזמן אמת הוא אולי ישב בבית ושאל את עצמו מה לעזאזל הוא עשה.

יש תקופה בשינוי שבה מה שהיה כבר אינו נכון, אבל מה שיהיה עדיין לא קיבל צורה. במצגת ישנה שלי קראתי לזה "המרחב הריק", ואני עדיין חושבת שזה שם טוב, מפני שהוא מבטא גם את הפחד וגם את האפשרות.

הריק הזה יכול להיות מאוד מפחיד. אם אינני מנהלת, מי אני? אם הילדים כבר אינם זקוקים לי כפי שהיו, מה התפקיד שלי? אם הדבר שייחלתי לו והשגתי כבר אינו ממלא אותי, האם משהו בי התקלקל? אם העבודה שאהבתי מאוד כבר לא מעניינת אותי, מה קרה? ואם אינני יודעת מה אני רוצה במקום, האם בכלל מותר לי לוותר על מה שכבר יש?

אנחנו ממהרים מאוד למלא את החלל. עוד תפקיד, עוד תוכנית, עוד מערכת יחסים, עוד הגדרה. העיקר לדעת שוב מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. יש גם תעשייה שלמה שמוכנה לעזור לנו לעשות את זה, כולל יועצים כמוני, ולכן אני אומרת את הדברים האלה גם עם מידה מסוימת של חשבון נפש מקצועי.

ב־Theory U יש שני מושגים שאני אוהבת: letting go ו־letting come. לשמוט, ולאפשר למשהו להגיע.

אנחנו אוהבים הרבה יותר את החלק השני. חדשנות, יצירתיות, עצמי חדש, קריירה חדשה, משמעות חדשה — כל אלה נשמעים נהדר. רק שהחדש אמור איכשהו להיכנס בלי שנעזוב שום דבר מן הישן, וזה קצת קשה כשהידיים מלאות.

מלאות בתפקידים, במעמד, בציפיות, בהרגלים, בפחדים, באנשים שמכירים אותנו בצורה מסוימת ובסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו.

אני חושבת הרבה על יצירה בהקשר הזה. אני מציירת, ויש תקופות שבהן משהו פתאום נעצר. אני יודעת טכנית לצייר בדיוק כפי שידעתי לפני שבוע, אבל הציורים בעיניי פחות טובים, משהו שכבר עבד אינו עובד ואני עדיין לא יודעת מה יבוא במקום. בהתחלה זה מתסכל מאוד, ואחר כך אני מנסה לומר לעצמי שאולי זה הריון ושצריך לתת למשהו להתבשל.

כמובן, בהריון המטפורי הזה אין בדיקת אולטרסאונד שמבטיחה שיש שם יצירת מופת. יכול להיות שמשהו יתבשל ויכול להיות שלא. זו בדיוק הבעיה עם אי־ידיעה. היא איננה חוזה שמבטיח שאם רק נשהה מספיק זמן בריק, תגיע הארה.

אבל אני חושבת שכמעט בלתי אפשרי ליצור משהו חדש באמת אם אנחנו לא מוכנים לשהות זמן מה במקום שבו עדיין איננו יודעים.

וזה לא אומר פסיביות. להפך. אפשר לקרוא, לדבר, להתייעץ, לפגוש אנשים, לנסות, לנסוע, ליצור, לעבוד, להסתכל. אפשר לעשות הרבה מאוד, אבל בלי לחייב כל פעולה לספק מיד תשובה לשאלה "אז מה יהיה איתי?"

רוברט פירסיג, ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע", לימד אותי משהו חשוב על המקום הזה כבר בסוף שנות השבעים, בתקופה שבה גיליתי גם שיש דבר כזה ייעוץ ארגוני ושיש דבר כזה התפתחות פנימית, ואיכשהו כל הדברים האלה התחילו להתערבב אצלי הרבה לפני שהבנתי שהם יישארו מעורבבים למשך רוב חיי.

פירסיג מדבר על תקיעות גם דרך דברים מאוד לא נשגבים. בורג באופנוע שנתקע. הוא לא נפתח, ולכן אי אפשר להמשיך, וכל מה שאתה כבר יודע לעשות לא עובד. דווקא שם, כשהפתרון האוטומטי נכשל, מתחילה האפשרות לראות אחרת.

יש בספר גם סיפור שאני אוהבת מאוד על תלמידה שלא הצליחה לכתוב. המשימה הייתה גדולה מדי והיא נתקעה, והוא צמצם אותה שוב ושוב עד שבסופו של דבר ביקש ממנה להתחיל מלבנה אחת בבניין.

אני אוהבת מאוד את הלבנה הזאת, אולי משום שהיא מחזירה את כל הדיבור הגדול על זהות, ייעוד ושינוי למשהו קטן וקונקרטי. אנחנו נוטים לשאול שאלות עצומות: מה אעשה עם שארית חיי, מה הייעוד שלי, האם זו הקריירה הנכונה, האם להישאר במערכת היחסים הזאת, מה הדבר שאני באמת אמורה לעשות. לפעמים השאלה נעשית כל כך גדולה שאנחנו כבר לא מסוגלים לזוז תחתיה.

אולי כרגע לא צריך לפתור את שארית החיים. אולי צריך להתעניין בלבנה. מה מסקרן אותי עכשיו? איזו שיחה אני רוצה לקיים? מה הייתי רוצה ללמוד גם אם עדיין אינני יודעת למה? מה קורה אם אני עושה דבר קטן בלי לחייב אותו להפוך לדבר הבא?

זו בעיניי המשמעות המעשית של תודעת המתחיל. לא למחוק את הידע שלנו ולא להעמיד פנים שאיננו יודעים, אלא להחזיק את מה שאנחנו יודעים קצת יותר ברכות. ככל שאנחנו מנוסים יותר אנחנו מזהים מהר יותר. אנחנו נכנסים לארגון ואומרים שכבר ראינו ארגונים כאלה, פוגשים אדם וכבר יודעים איזה טיפוס הוא, שומעים רעיון וכבר יודעים למה הוא לא יעבוד.

יכול להיות שאנחנו צודקים. אבל יכול להיות גם שאנחנו לא רואים; אנחנו מזהים, וזה לא אותו דבר.

מומחיות היא אחת המתנות הגדולות שצברנו, אבל היא יכולה להפוך לספל כל כך מלא שאין בו מקום לטיפה חדשה. תודעת המתחיל איננה ביטול של המומחיות אלא היכולת להגיד: אני מכירה את זה, ובכל זאת אולי הפעם יש כאן משהו שאינני רואה.

לפעמים זה הדבר החדש ביותר שאנחנו יכולים לעשות.

אומץ, נאמנות לעצמנו והאנשים הקרובים לנו

כשאנחנו מספרים על שינוי בדיעבד אנחנו אוהבים לדבר על אומץ, אבל בדיעבד האומץ מקבל צורה הרבה יותר יפה מכפי שהייתה לו בזמן אמת. יום אחד החלטתי, עזבתי, פתחתי, קפצתי, שיניתי. זה מבנה מצוין לסיפור, והרבה פחות נאמן לאופן שבו החיים באמת מתרחשים.

לפעמים האומץ הוא בכלל לומר: אני לא יודעת. לפעמים הוא להסכים להיות מתחילה בגיל שבו כבר התרגלתי להיות מומחית. לפעמים הוא לעשות משהו שאנשים שמכירים אותי היטב חושבים שהוא ממש לא "אני", ובעצם גם אני עדיין לא בטוחה אם הוא אני.

בשנת 2006, למשל, פתחתי בלהב תוכנית שחיברה בין רוחניות לניהול. היום זה נשמע כמעט רגיל. מיינדפולנס נמצא בארגונים, מנהיגות עוסקת במשמעות, בתודעה, בחמלה ובאתיקה, ויש הרבה פחות צורך להסביר מדוע עולמות כאלה יכולים לדבר זה עם זה. אבל באותו זמן החיבור הזה היה הרבה פחות מובן מאליו.

אני הייתי מזוהה מאוד עם העולם המקצועי של ניהול, פיתוח מנהלים, ייעוץ ארגוני ואקדמיה, והנה אני מתחילה לדבר בגלוי על בודהיזם, רוחניות וניהול באותו משפט. היו אנשים שחשבו, בניסוחים שונים ובמידות שונות של נימוס, שירדתי מהפסים.

ואפשר להבין אותם. מבחוץ זו לא הייתה בהכרח התפתחות קריירה הגיונית. אפשר היה בהחלט לשאול למה לקחת משהו שבנית במשך שנים ולהכניס לתוכו נושא שעלול לפגוע באמינות המקצועית שלך.

אני לא זוכרת שהייתה לי אז תוכנית קריירה מסודרת שיכולתי להציג כהוכחה שזה הצעד הנכון. מה שהיה לי היה משהו הרבה פחות מכובד: תחושה שהחיבור הזה כבר נכון לי, ושלהמשיך להחזיק את שני החלקים בנפרד יהיה דווקא פחות אמיתי. מבחוץ זה אולי נראה כמו זינוק; מבפנים זה היה כנראה תהליך ארוך שבו משהו שכבר היה שם התחיל לבקש מקום.

זו אחת הסיבות שאני חושבת שאומץ איננו מגיע בהכרח אחרי שהפחד נעלם. אילו הייתי בטוחה, לא הייתי זקוקה לאומץ.

אבל כאן מתחיל חלק הרבה יותר מורכב, משום שאנחנו לא חיים לבד. הזהות שלנו איננה עניין פרטי לגמרי. אנשים אחרים בנו גם הם חלק מן החיים שלהם סביב מי שאנחנו.

אם אני תמיד האדם האחראי במשפחה, אחרים התרגלו לכך. אם אני החזקה, יש מי שנשען עלי. אם אני המצליחה, יכול להיות שמישהו גאה בי דווקא בגלל התפקיד שאני כבר רוצה לעזוב. אם בן זוג אחד משנה כיוון, השני צריך לפעמים לשלם חלק מן המחיר.

וכאן אני נעשית זהירה מאוד עם כל השפה הרומנטית של "ללכת עם האמת שלך". לפעמים "אני הולכת עם האמת שלי" הוא באמת תיאור של צעד אמיץ, ולפעמים הוא משפט נרקיסיסטי למדי.

אנשים קרובים שמתנגדים לשינוי שלנו לא תמיד "לא מפרגנים" או "מפחדים מהשינוי". לפעמים יש להם טיעון טוב. לפעמים הם רואים משהו שאנחנו לא רואים. לפעמים הבחירה שלנו באמת פוגעת בהם, והפגיעה אינה נעלמת רק משום שהבחירה אותנטית.

לכן השאלה אינה אם להתעלם מדעתם של אחרים. השאלה המעניינת יותר בעיניי היא האם אפשר לשמוע אותם באמת, לקחת ברצינות את המחיר שהשינוי שלנו יוצר, ובכל זאת לא למסור להם את זכות הווטו על חיינו.

אין לי נוסחה טובה לפתרון של המתח הזה, ואני חושבת שזה אחד המקומות שבהם עצות פשוטות הן כמעט תמיד קצת טיפשיות. יש מחויבות ויש חופש, יש אחריות כלפי אנשים אחרים ויש אחריות כלפי עצמנו, ולפעמים שתי האחריויות האלה באמת מתנגשות.

יש בדידות גדולה במקום הזה. האדם שמנסה להשתנות יכול למצוא את עצמו בין אנשים שמכירים היטב את מי שהיה אבל עדיין אינם מכירים את מי שהוא נעשה, לבין אנשים חדשים שמבינים את הכיוון החדש אבל אינם מכירים את כל ההיסטוריה.

אולי לכן כתבתי כבר לפני שנים: ולפעמים מוצאים חברים חדשים.

אני עדיין חושבת שזה חשוב, ואולי היום אני מבינה טוב יותר למה. לא בהכרח במקום החברים הישנים. לא צריך להיפטר ממי שהכיר אותנו קודם כאילו הם רהיטים שאינם מתאימים לעיצוב החדש. אבל לפעמים אנחנו זקוקים גם לאנשים שפוגשים חלקים חדשים בנו בלי להשוות אותם כל הזמן למי שהיינו.

אנשים שאיתם אפשר להיות מתחילים, אנשים שאינם נבהלים מאי־הידיעה שלנו, ואנשים שיכולים לומר לנו "אני איתך", אבל גם "נדמה לי שאת עושה שטות".

זו בעיניי מערכת תמיכה טובה. לא מקהלה של "לכי על זה, את מדהימה", אלא אנשים שמסוגלים לשאת איתנו מורכבות, לשאול שאלה לא נוחה בלי לנסות מיד להחזיר אותנו למסלול, ושאינם זקוקים לכך שנישאר בדיוק כפי שהיינו כדי שהקשר ימשיך להתקיים.

ולפעמים צריך לחפש את האנשים האלה באופן אקטיבי. אם נכנסתי לתחום חדש, יש משמעות גדולה לפגישה עם מי שכבר חי בו. אם אני משנה דרך חיים, אולי אני זקוקה לקהילה אחרת, לפחות בחלק מן הזמן. אם אני לומדת משהו חדש, אני צריכה מקום שבו אינני "אורה שיודעת", אלא אורה שלומדת.

גם זה חלק מן התנועה.

מגרש המשחקים של החיים

אני מחבבת מאוד את המרחב הריק, לפחות בתיאוריה. בחיים האמיתיים גם אני רוצה לפעמים תשובה כבר ביום שלישי. ויש עוד בעיה: אפשר להפוך גם את אי־הידיעה לזהות. יש אנשים שיכולים להיות שנים "בתהליך", וזה נשמע הרבה יותר טוב מ"אני לא מחליטה".

לכן בשלב מסוים צריך לעשות משהו.

עם השנים נעשיתי יותר ויותר בעד ניסויים, אולי מפני שניסוי הוא דרך פחות מאיימת להתייחס לשינוי. במקום לומר "אני משנה קריירה", אפשר להתחיל ללמוד משהו. במקום להכריז "אני אמנית", אפשר להתחיל לצייר. במקום לעזוב מיד עבודה, אפשר לבדוק פרויקט אחד. במקום לענות על השאלה "מה אעשה בעשר השנים הבאות", אפשר לבדוק מה מעניין אותי בחודשים הקרובים.

יש יתרון עצום לניסוי: מותר לו לא להצליח.

אם כל ניסיון הוא הכרזה על הזהות החדשה שלי, הכישלון שלו מאיים מיד על כל הסיפור. ניסיתי לכתוב ולא יצא טוב? כנראה אינני כותבת. ניסיתי עסק והוא נכשל? כנראה טעיתי בכל הכיוון. הלכתי ללמוד משהו ולא התאהבתי? כנראה כל האינטואיציה שלי הייתה שגויה.

אבל אולי פשוט ניסיתי וקיבלתי מידע. זו בדיוק הלבנה של פירסיג.

עם זאת, יש רגע שבו כבר הצטבר מספיק מידע. ניסינו, פגשנו, למדנו, וחוזרת איזו ידיעה שאיננה ודאות מוחלטת אבל היא כבר יותר מסקרנות. ואז לפעמים צריך לקפוץ. אם הייתי יודעת שהקפיצה תצליח, היא לא הייתה זקוקה לאומץ. זה כמעט חלק מהגדרת האומץ: לעשות צעד כשאין חוזה חתום עם העתיד.

ועדיין, אני רוצה להשאיר גם את האפשרות ההפוכה, משום שהיא חשובה מאוד בעיניי. לא תמיד הזינוק הוא החוצה. לפעמים הזינוק הוא דווקא להישאר. להישאר בעבודה, אבל להפסיק לבנות עליה את כל הזהות. להישאר במערכת יחסים, אבל לשנות משהו עמוק באופן שבו אנחנו נמצאים בה. להישאר במקום, אבל להסכים לוותר על הפנטזיה שהוא אמור לספק לנו משהו שכבר אינו יכול לספק.

לפעמים אנחנו צריכים לצאת כדי לחזור, ולפעמים השינוי העמוק ביותר כמעט איננו נראה מבחוץ.

אנחנו מושפעים מאוד מתרבות שמעדיפה תמונות "לפני" ו"אחרי": מנהלת שהייתה בבנק והיום יש לה חווה באיטליה, עורך דין שפתח מאפייה, אדם שהשיל עשרים וחמישה קילו והפך למרתוניסט. אלה סיפורים נהדרים, אבל הרבה מאוד שינוי אנושי אינו מצטלם כל כך טוב.

אדם מפסיק לנסות לגרום לילד הבוגר שלו להיות מישהו אחר. מנהל לומד שהוא לא חייב לדעת הכול. אישה מרשה לעצמה לא להיות אחראית על מצב הרוח של כל המשפחה. אדם מחליט שהצלחה מקצועית כבר אינה הקריטריון המרכזי שלפיו הוא מודד את ערכו.

שום דבר מזה אינו דורש בהכרח שינוי כתובת או מקצוע, אבל הוא יכול לשנות חיים.

ואז מגיעה בעיה נוספת, בעיקר לאנשים שכבר היו טובים מאוד במשהו: כשאנחנו מתחילים מחדש, אנחנו מתחילים מחדש. כלומר, בהתחלה אנחנו בדרך כלל פחות טובים.

זה נשמע מובן מאליו, ובכל זאת קשה מאוד לקבל את זה. אנחנו רגילים לדעת. אנשים באים אלינו להתייעץ. אנחנו מכירים את השפה, את הכללים, יודעים איך להתנהג בחדר. ואז אנחנו נכנסים לתחום חדש ופתאום אנחנו שוב אלה ששואלים שאלות פשוטות. יש משהו מאוד בריא ומאוד מעצבן בחוויה הזאת.

עקומת הלמידה איננה רק עקומה של רכישת מיומנות; היא גם עקומה של האגו. יש שלב שבו אנחנו כבר יודעים מספיק כדי להבין כמה אנחנו לא יודעים, ועדיין איננו יודעים מספיק כדי להיות טובים. בדיוק שם קל להסיק את המסקנה הלא נכונה: כנראה אני לא מתאימה.

אבל אולי אנחנו פשוט עדיין לא טובים מספיק. יש הבדל גדול.

תודעת המתחיל היא, בין השאר, הנכונות לשאת את ההבדל הזה. להיות מוכנים לעשות שטויות, לטעות, לשאול שאלות פשוטות, להיראות קצת פחות חכמים ממה שאנחנו רגילים. זה נעשה קשה יותר ככל שהזהות הקודמת שלנו הייתה מצליחה יותר.

אולי אנחנו נעשים כלבים זקנים לא מפני שאי אפשר ללמד אותנו טריקים חדשים, אלא מפני שאנחנו לא מוכנים לעבור את התקופה שבה אנחנו עושים אותם באופן מאוד לא מרשים.

אני אומרת את זה גם לעצמי, אבל לא  תמיד מקשיבה….

הצלחה, כישלון ובית הכלא הבא

ואז לפעמים זה מצליח, וזה נפלא. יש רגע שבו משהו מתכנס, שבו אנחנו מרגישים שהגענו למקום נכון יותר, מדויק יותר. אני מאוד בעד לחגוג את הרגע הזה.

יש לנו נטייה לעבור מהר מאוד הלאה. הצלחנו? יופי. מה היעד הבא?

לא תמיד צריך מיד יעד נוסף. אפשר קצת לשבת על זרי הדפנה, לפחות עד שהם מתחילים לדקור.

גם כישלון, לעומת זאת, ראוי לפעמים ליחס מורכב יותר מכפי שאנחנו נותנים לו. אני לא אוהבת במיוחד את הרעיון שכל כישלון הוא מתנה ושצריך מיד למצוא את "השיעור". לפעמים כישלון הוא פשוט כואב ומאכזב, עולה כסף, זמן ואגו, ולא חייבים להודות ליקום עליו תוך ארבעים ושמונה שעות.

אבל אני כן חושבת שיש ערך להבחין בין התוצאה של מעשה לבין משמעותו.

יש רעיון מן  התורה ההינדית, הבהגווד גיטה,  שהכוונה והפעולה אינן נמדדות רק בפירות שלהן, תמיד היה משמעותי עבורי. יכול להיות שעשיתי דבר שהיה נכון לי והוא נכשל, ויכול להיות שעשיתי משהו ממניעים לא כל כך ראויים והוא הצליח מאוד. התוצאה לבדה איננה תמיד שופט מספק.

זה כמובן איננו אומר שתוצאות אינן חשובות. הן חשובות מאוד. אם פעולה שלי פגעה באנשים, אני לא יכולה להסתתר מאחורי הכוונה הטובה. אם עסק נכשל, יש לזה משמעות כלכלית אמיתית. אם החלטה הייתה גרועה, כדאי ללמוד ממנה. אבל אני לא חושבת שאנחנו יכולים למסור לתוצאה לבדה את הזכות לקבוע בדיעבד אם היה נכון לנו לעשות את הצעד.

וכאן מחכה לנו מלכודת נוספת: גם כישלון וגם הצלחה יכולים להפוך מהר מאוד לזהות. נכשלתי, ולכן אני כישלון. הצלחתי, ולכן עכשיו אני יודעת מי אני.

אני חושבת שהמשפט השני יכול להיות אפילו מסוכן יותר, משום שהוא מקבל המון חיזוקים. אנשים אומרים לנו: הנה, מצאת את עצמך. ואנחנו אומרים: נכון, זאת אני. ושוב יש הגדרה, שוב מפה, שוב עור, ושוב, אם נחיה מספיק זמן, הוא כנראה ייעשה קטן.

זו הסיבה שאני חוזרת לדוגן. ללמוד את העצמי, לשכוח את העצמי, ואז להיות מוכנים שוב לפגוש את ריבוא הדברים. לא להפוך אפילו את ההארה לבית.

מחיים טובים לחיים מיטיבים

יש קואן זני שאני מאוד אוהבת: "כשתגיע לראש ההר, תמשיך לטפס".

הוא מצחיק אותי משום שהוא בלתי אפשרי. הגעת לראש ההר. מבחינה גאוגרפית לפחות נגמר לך ההר. ובכל זאת, יש בו משהו שנראה לי מדויק מאוד לגבי החיים.

אנחנו חיים שנים מתוך רעיון של הגעה. להגיע לתפקיד, להגיע להצלחה, להגיע לזוגיות, להגיע להבנה, להגיע למצב שבו סוף־סוף נדע מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. ואז, אם יש לנו מזל, אנחנו מגיעים. נחים קצת. לפעמים אפילו טוב לנו מאוד.

ואחר כך החיים ממשיכים.

אני כבר לא כל כך מאמינה בהבטחה של "חיים טובים יותר", לפחות לא אם הכוונה היא לחיים שבהם הכול יסתדר, נהיה רגועים יותר, בטוחים יותר ומצליחים יותר, ונגיע לאותו מקום דמיוני שבו לא נצטרך להתמודד שוב עם שינוי, אובדן, ספק או תקיעות.

לפעמים השינוי הנכון דווקא עושה את החיים מורכבים יותר. הוא יכול לעלות לנו בביטחון, בכסף, במעמד, בנוחות, ולעיתים גם באישור של אנשים שאנחנו אוהבים מאוד ושדעתם חשובה לנו. לפעמים אנחנו אפילו מגלים בדיעבד שהחיים שהיו לנו קודם היו במובנים מסוימים קלים יותר, ושיכולנו בהחלט להמשיך בהם עוד שנים אילו היינו מוכנים לשלם את המחיר הפנימי של הישארות במקום שכבר אינו נכון לנו.

ולכן נדמה לי שבשלב מסוים בחיים השאלה משתנה. היא כבר אינה רק איך יהיו לי חיים טובים יותר, אלא איך יהיו לי חיים מיטיבים יותר; לא בהכרח נעימים יותר ולא בהכרח מרשימים יותר כלפי חוץ, אלא חיים שיש בהם התאמה עמוקה יותר בין מה שאני עושה לבין מי שאני נעשית, בין הדרך שבה אני חיה לבין מה שאני כבר יודעת — או לפחות מתחילה לדעת — על עצמי ועל העולם.

אולי חיים מיטיבים יותר הם חיים שיש בהם קצת פחות נאמנות אוטומטית למי שהיינו, וקצת יותר קשב למה שמתהווה עכשיו; פחות צורך להכריע מהר מאוד מי אני ולאן אני הולכת, וקצת יותר יכולת לשהות בשאלה בלי לפרש מיד את אי־הידיעה כבעיה שצריך לפתור. הם דורשים מאיתנו פחות היאחזות בהגדרות שכבר הוכיחו את עצמן, אפילו אם שילמנו עליהן שנים רבות של עבודה ומאמץ, וקצת יותר נכונות לבדוק אם הן עדיין משרתות אותנו או שכבר נעשו לסורגים של בית הכלא הבא.

ובמובן הזה, הפליאה ותודעת המתחיל אינן תוספות רוחניות נחמדות לחיים אלא יכולות הישרדות ממש. היכולת להסתכל על משהו מוכר ולראות אותו מחדש, לשאול שאלה שנדמה שכבר ענינו עליה לפני עשר שנים, להיות מוכנים לכך שאולי דווקא עכשיו התשובה אחרת — כל אלה מאפשרים לנו להמשיך לנוע מבלי שנצטרך בכל פעם להרוס את כל מה שבנינו. לפעמים שינוי גדול מתחיל בשינוי קטן מאוד בנקודת המבט; ולפעמים, כמובן, גם אחרי ששינינו את נקודת המבט מתברר שאין ברירה וצריך להזיז כמה דברים בעולם הממשי.

וכאן נכנס האומץ. לא האומץ להיות חסרי פחד — אני לא באמת מכירה אנשים כאלה, ואם אפגוש אחד אולי אחשוד שהוא פשוט עדיין לא הבין את המצב — אלא האומץ לפחד ובכל זאת להסתכל. להודות בפני עצמנו שמשהו שכבר שנים היה "בסדר" הפסיק להיות נכון; לשמוע את הדעות, הפחדים וההתנגדויות של האנשים הקרובים לנו בלי לזלזל בהם, אבל גם בלי למסור להם את זכות הווטו על חיינו; להסכים להיות שוב מתחילים, אולי אפילו מגוחכים קצת, בתחום שבו עדיין אין לנו שום מעמד ושום הוכחה שאנחנו טובים; ולהיות מוכנים גם לאפשרות שנעשה את כל זה וניכשל.

כי זו אולי אחת המלכודות הגדולות ביותר שלנו: המחשבה שאם אין לנו ודאות שנצליח, מוטב לא לזוז. אבל אם היינו יודעים מראש שהקפיצה תצליח, היא לא הייתה דורשת אומץ. אומץ מתחיל בדיוק במקום שבו אין ערבות, שבו התוצאה עדיין אינה ידועה, ושבו אנחנו צריכים להחליט אם מה שאנחנו יודעים עכשיו מספיק כדי לעשות צעד, גם בלי חוזה חתום עם העתיד.

ובאותה מידה, אני חושבת שצריך אומץ גם כדי לא לקפוץ מהר מדי. יש רגעים שבהם הפעולה האמיצה ביותר היא דווקא להישאר קצת במרחב הריק, לא למלא אותו מיד בהחלטה חדשה, לא להמציא לעצמנו זהות חלופית רק מפני שקשה לנו לחיות בלי אחת. להקשיב, להסתכל, לעשות ניסויים קטנים, לפגוש אנשים, לקרוא, ללמוד, אולי ללכת לאיבוד קצת, ולתת למשהו להתבשל עד שנוכל להבחין בין פחד שמבקש מאיתנו להישאר לבין אינטואיציה שמבקשת מאיתנו לחכות.

אני חושבת שהמטרה, אם יש בכלל מטרה, אינה להגיע למצב שבו לעולם לא ניתקע שוב. אם אנחנו חיים, יש סיכוי טוב שנתקע שוב; לפעמים מפני שהעולם השתנה, לפעמים מפני שאנחנו השתנינו, ולפעמים מפני שהתעקשנו יותר מדי זמן לא לשים לב לכך ששניהם השתנו. אולי מה שאפשר לפתח הוא את היכולת לזהות מוקדם יותר את התקיעות, לא להיבהל ממנה מיד ולא לפרש אותה כהוכחה שמשהו התקלקל בנו, אלא להיות סקרנים לגבי מה שהיא מבקשת לומר.

אולי נגלה שהעור שהיה פעם בדיוק במידה כבר נעשה קטן מדי; אולי שהמפה שאיתה הלכנו שנים כבר אינה מתארת את השטח; אולי שצריך לשמוט משהו שהחזקנו חזק מאוד, לא מפני שהוא היה רע אלא מפני שכבר עשה את תפקידו; ואולי נגלה שלא צריך לעשות כרגע שום דבר דרמטי, אלא רק לשבת קצת מתחת לעץ ולראות מה קורה.

ואז, מתוך המקום הזה, אפשר להתחיל לנוע שוב. לא תמיד בביטחון, לא תמיד בקו ישר, ולא תמיד עם תמיכה מלאה של הסביבה. לפעמים נצטרך לחפש אנשים חדשים שיוכלו לפגוש חלקים בנו שהאנשים הישנים עדיין אינם מכירים; לפעמים נצטרך לעשות טעויות, לשנות כיוון, לחזור אחורה או לחזור בדיוק לאותו מקום שממנו יצאנו, אבל ממקום פנימי אחר לגמרי. וכל זה אינו בהכרח סימן לכך שלא ידענו מה אנחנו עושים. אולי זו פשוט הדרך שבה שינוי אמיתי נראה מבפנים: הרבה פחות אלגנטי מן הסיפור שאנחנו מספרים עליו אחר כך.

ולכן, אם הייתי צריכה היום לנסח מחדש את אותו רעיון ישן של "להמציא את עצמי מחדש", הייתי אומרת שאולי איננו צריכים להמציא את עצמנו בכלל. אולי אנחנו צריכים להסכים מדי פעם לאבד מעט את מי שכבר היינו, לשמוט כמה מן ההגדרות שהפכו לנו לנוחות מדי, להיות מוכנים להקשיב למה שמגיע מבחוץ ולמה שעולה מבפנים, ולתת לעצמנו להיפגש שוב עם החיים בלי לדעת מראש בדיוק מי נצא מן המפגש הזה.

זה לא מבטיח חיים קלים יותר, ואפילו לא חיים מאושרים יותר במובן הפשוט של המילה. אבל יש סיכוי שהם יהיו אמיתיים יותר, מדויקים יותר ומיטיבים יותר; חיים שבהם אנחנו פחות עסוקים בשימור האדם שהצלחנו להיות, ויותר מוכנים לפגוש את האדם שאנחנו עדיין נעשים.

עד הפעם הבאה.