רוחניות עכשיו

פורסם בגלובס

 מי שרגיש לאופנות וזרמים בניהול, שעבר את העצמת  היעילות, צמיחת האיכות, עליית יחסי האנוש,  שינויי הרה-אינג'ינירינג, מהפיכת הידע וכו' –  בדרך כלל במונחים של שלוש אותיות, עדיף בלע"ז, בודאי מתחיל להרגיש את סימניו של הדבר הגדול הבא.  כשמנהלים ואנשי עסקים מספרים על היותם "במבוק ריק", כשמתקשרים הופכים להיות יועצים ארגוניים/מאמנים ולהיפך, כשכנסים מקצועיים ממלאים חדרים, אך מפגשים עם מי שמכר את הפרארי שלו ממלאים אולמות, כשספרי ניהול בחנויות ממלאים מדפים אך ספרי "עידן חדש" ארונות שלמים, כשעיתוני ניהול מייחדים  גליונות  מיוחדים לטרנד (ראה גיליון סטטוס האחרון) כשמובילי דעת קהל מוכנים ללכת – ולהודות בכך – לקורסים וסדנאות בנושא, וכש"הסוד" ו"בלינק" מוקרנים במפגשי עובדים – נראה שמהפיכה הרוחניות בניהול נמצאת ממש בפתח. בארצות הברית היא כבר נכנסה בדלת הראשית, בארץ –  היא נמצאת בצעדיה הראשונים.

 כל חידוש מביא איתו את החסידים ואת המתנגדים. אבל נראה שהחידוש הזה מייצר את שתי התגובות, ובעוצמה רבה, אצל אותם אנשים… גם החסידים מתנגדים, ובמידה מסוימת, גם המתנגדים מקבלים. ולא סתם. זרם הרוחניות הוא בעל עוצמה מדהימה,  ותוצאותיו משכנעות, אך גם מפחיד  ומסוכן באותה מידה.

 מה זאת הרוחניות הזאת? סוציולוגים מדברים על תנועה עצומה "מן השורשים" שבנויה כרשת, ולוקחת את המשותף  מידע שנובע ממסורות רוחניות שונות. לא מדובר בדת. יש חילוניים שהם רוחניים, ודתיים שאינם כאלה. בודאי, זרם החזרה בתשובה קיים, אך מרבית אלו שמתחילים להחצין את הרוחניות שלהם, ואפילו הרבה מהחוזרים בתשובה החדשים, מחפשים את הדרך האישית לאמונה,  ואינם משיתים על עצמם את החוקים, הכללים, את ההלכה והמסורה, כפי שהיא.  במחקרים שנעשו בארה"ב, אירופה ואוסטרליה נמצא שאנשים מבחינים בין דת לרוח, והם דורשים להכניס יותר את הרוח לארגוני עבודה, אך פוסלים מכל וכל אפשרות של הכנסת דת למקום העבודה

 הרוחניות גם אינה כת. בשנות השמונים והתשעים, שבאו לידי מיצוי בדו"ח תעסה –גלזר , נמצאו מאפיינים של קהילה שוטפת-מח ויציאה-מהחיים של מרבית הכתות. לתנועה הרוחנית אין מנהיגות, אין מרכז, אין אפילו תורה מוסכמת. היא אישית, ובתוך החיים. ניתן להגדיר אותה ברצון להתאים בין החיים הפנימיים לחיים החיצוניים, או לחיים בזרימה. להיות אדם שלם בכל מקום שאנחנו נמצאים בו – כולל מקום העבודה. המאפיינים הדמוגרפיים שלה קשורים ברווחה ובחברת השפע. המאפיינים האמוניים שלה מאופיינים  בגישה מוסרית של אהבה,  חמלה וחסד, בהפחתת ערך ה"אגו" והבנה שאין הבחנה אמיתית בינינו לבין האחרים ולבין הסביבה הפיזית שלנו, ולא פעם בתפיסה שמכונה "פוסט רציונליות":  יש ידע שלא ניתן להגיע אליו באמצעות הרציו, אלא דווקא ברגעים שאנחנו מתנתקים  ממנו.  השאלה המכוננת היא "מה נכון לי" ולא "מה אני רוצה", "מה אני מרגיש", "מה כדאי" או "מה אומרים האחרים". לפעמים היא באה לידי ביטוי לפעמים ברדידות, שטחיות, עצלות ניצול ממוסחר וציני של כוונות טהורות, ולפעמים בלמידה מעמיקה, התבוננות פנימה,  עצירה של הזרם הבלתי פוסק של הריצה אחרי סיפוק הנאות מיידיות, כסף, סטטוס, כבוד וכוח,  ושינוי משמעותי שהוא "בתוך החיים" ובתוך העשייה .

 במארג החיים של הפרט,  רוחניות מביאה בדרך כלל לרווחה פנימית ולבריאות. בתוך העשייה של הארגון,  היא מביאה, כך מראים  המחקרים שנערכו בשנים האחרונות, לשפע כלכלי, לשיפור בכל המדדים הפיננסיים-ביצועיים של הארגון, ולעמדות חיוביות של העובדים ושאר בעלי העניין שבו. כשזה נעשה בחוסר אחריות זה יכול להביא גם לשחיתות ולשיגעון – אישי וארגוני.

 למה דווקא עכשיו?  הסברים רציונליים מדברים על צורך באמונה בתקופה של חוסר ודאות ושינויים מתמידים , על חשיפה לתרבויות שונות ונכונות לקבל אותן באופן שאינו מתנשא ואף ללמוד מהן, על צמא למשמעות, ועל המדע שמדבר לא פעם בשפה רוחנית, וחוקר ברצינות תופעות שאינן רציונליות.  הסברים מתוך הפרדיגמה הרוחנית מדברים על פריצת עידן הדלי או סוף לוח השנה של המאיה,  על דור ה"אינדיגו" שמחליף את דור הX ודור הY, ועל עליה אבולוציונית בשלבי התפתחותו של האדם.

 אני רוצה להציע הסבר נוסף. בכל אדם – ובכל ארגון אנושי –  קיים, בנוסף להיבט הפיזי, ההיבט רגשי וההיבט השכלי, גם היבט רוחני, שמתבטא בשאלות של "מי אני", "לשם מה אני כאן" "מה דרכי" ו"איך אדע".  הוא יכול להיות רדום או ער. הוא יכול להיות בסיסי או מפותח (מושג ה"אינטלגציה הרוחנית"), המוטיבציה שלנו אליו יכולה להיות נמוכה או גבוהה (השלב השישי, הפחות ידוע, בסולם הצרכים של מסלאו מדבר על כך), והוא משתנה במהלך החיים, בהתפתחות האישית שלנו וסביב אירועים מכוננים בחיים.  ההיבט הרוחני הזה הודר כמעט לחלוטין מהתיאוריה והמעשה העיסקי בעולם העבודה החומרני , התובעני, תאב הבצע והרציונלסטי של המאה העשרים,  בהפרדה שנעשתה בין "הידיים" של העובד לבין ליבו, מוחו, ערכיו.  את מחירי ההדרה הזו אנחנו רואים  באובדן המשמעות האישית בעבודה, בהרס המירקם החברתי, בניצול ובחוסר השיוויון הכלכלי בתוך ובין מדינות, ובהרס הביוספירה והאטמוספירה.

 הגל הרוחני  בניהול בא אם כך כתנועת נגד, בתהליך מעגלי של החזרת משמעות ואחריות כוללת. לא כדי לחזור לאמונות טפלות או למלחמות הדת של פעם, אלא, אם נקבל אותו ברצינות ובאחריות, וללא ניצול,  כדי  להביא אותנו שלמים יותר ומתוחכמים יותר, למקום של שפע בעולם מורכב וכאוטי שאותו – אולי והלוואי – אפשר לרפא.

 

הכותבת מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א, ניהלה בעבר את ל.ה.ב.  ומרכזת בו כיום את הקורס