כבר ארבעה שבועות שאני בהודו.

הדימוי הראשוני שאולי עולה בראש – הרעש, הצבעים העזים, הריחות החריפים , ההמולה והמון האדם… לא קשור למציאות שלי כאן בשלושת השבועות האחרונים. שקט, ירוק, נעים וחייכני. שלוש פעמים בלבד יצאתי לדלהי, אך שאר הזמן אני נמצאת בגן העדן הזה שנקרא MDI –   – management development institute/

הנסיעה החלה בעיכוב בטיסה, ולבילוי של 24 שעות באיסנטנבול המושלגת. הזדמנות לבקר במקומות יפים כמו האייה סופיה, טופקאפי והמסגד הכחול. לראות את הגשר שמתחיל באירופה ומסתיים באסיה  – אך לא לעבור עליו, מקוצר זמן…

השבוע הראשון הייתי במדינת אוריסה שבמזרח הודו, בעיר בובנשוואר, עיר מקדשים יפה, בכנס על רוחניות ומנהיגות. זו הפעם השלישית שאני משתתפת ומרצה בכנס, הפעם דיברתי על הקול הפנימי של הארגון, ולבקשת המארגנת גם על יהדות, יזמות ומעורבות חברתית. החלק הזה, אליו התכוננתי ברצינות רבה, איפשר לי גם לחשוב רבות על המיוחד ביהדות, ועד כמה אנחנו תוצר של הרוחניות שלנו – ושל ההיסטוריה שלנו. רבות נעזרתי במאמר הזה של יצחק ליפשיץ על תורת הכלכלה היהודית,  ומחשיבתו של הרמב"ם על הצדקה . (ותודה לשרה טסלר). 

אין מה להרחיב את הדיבור על הכנס, אקדמית. הדברים המעניינים באמת היו הפרוייקטים של מעורבות חברתית, והפילוסופיה שמאחוריהם, כמו למשל ארגון "פראוט" שמייסדו  ההודי סנקר ניסח פילוסופיה שמשלבת בין קפיטליזם וקומוניזם (לדעתי עם דגש חזק מדי על הקומוניזם) בשם progressive utilization theory. על פי התיאוריה המטרה של המערכת הכלכלית היא התפתחות של הכל – מבחינה חומרית ורוחנית – ושל כולם. קנין הוא רק זכות להשתמש במשאבים, לא בעלות עליהם, והתיאוריה המעשית הזו מביאה לכינונם של קואופרטיבים רבים ברחבי הודו. סניפים של פראוט נמצאים בכל העולם, והפעולות החברתיות שלהן מעוררות השראה.

את השבוע סיימתי בטיול לשתי ערים קדושות באוריסה, פורי וקונרק.

האחרונה מעניינת במיוחד משום ששם נמצא "מקדש השמש" של אל השמש והאש אגני. מקדש יפהפה, שבנוי בצורה של כרכרה עם 24 גלגלי ענק, ועם פסלים אירוטיים שמזכירים את קז'הוראו. מקום מעניין נוסף הוא דהואלי, בעמק קלינגה, שם נמצאים חקוקים בסלע ועל עמודים החוקים של אשוקה. אשוקה היה מלך גדול שתחת שלטונו אוחדה כמעט כל הודו. התחלת מלכותו היתה בדם ובאש, אך לאחר מכן הפך לבודהיסט, והחוקים ההומניסטיים שחוקק הופצו ברחבי הודו. בראש הגבעה הקימו בודהיסטים יפנים מקדש ענקי, לבן -צהוב, שרק הנוף הנפלא מחפה על כיעורו.

את הטיול עשיתי עם סופרת ספרדיה מקסימה בשם מרים סובירנה שכמה מספריה הם רבי מכר באירופה, ואת הספר החדש שלה היא כותבת עם דייויד קופריידר, מי שפיתח את השיטה, על "תחקיר מוקיר".

מאז אני כאן. MDI הוא בית ספר למינהל עסקים, בין הטובים בהודו, שנמצא בעיר הצמודה לדלהי, גורגאון. העיר עצמה, חדשנית והייטקית, מתפתחת במהירות שלא תאמן, במפלצות ירוקות כחולות שאינן מכירות בשום תכנון אורבני ומתנחלות בכל פינה אפשרית.

אבל בית הספר… לבנים אדומות, דשא ירוק, מגרשי קריקט (כמובן! כל שבת בבקר) , טניס וכדורגל, ספריה ענקית (רק תגידי שם של ספר , ואם אין אותו – נשיג אותו), חדרי הרצאות, חדר סגל, מסעדה, ובעיקר – הפסקת  תה עם חלב (אחרת זה לא נחשב..) בשעה 11, אז מתכנסים כל חברי הסגל שנמצאים בקמפוס ל"קוקטייל" , שם סוגרים באופן לא פורמלי את כל הפינות.

והארוח.. אח, הארוח. אין מילים להביע את החברות והפרגון של חברי כאן, הותיקים ובראשם ראש בית הספר,

פרופ' מוקול גופטה, והחדשים, ובראשם פרופ' גיטה בג'אג', וג'ויסנה, ונילו…. דירה, משרד, מתנות על כל הרצאה שאני נותנת כאן (והיו כבר חמש כאלה…), ובעיקר חברה טובה ומאתגרת.

מאז שהגעתי אני שקועה רוב הזמן בכתיבה. אם להודות על האמת, לא האמנתי לעצמי, כשהכרזתי קבל עם ועדה שאני נוסעת לכתוב. זה היה נשמע כמו עוד תרוץ טוב לנסוע., או כמו פטנזיה שטוב לחלום עליה, אבל למה שתתגשם. אבל משהו נפתח, וזורם החוצה. והספר כותב את עצמו, על הפיתוח הארגוני כמו שאני מבינה אותו, כולל החלקים הרוחניים והבודהיסטים שאני  מביאה בשנים האחרונות. כבר 150 עמודים, בלי עריכה (בינתיים), בכתב יד (בינתיים), בסגנון חפשי ונטול ציטוטים, מראי מקום, טבלאות 2*2 והערות שוליים. אלו בודאי עוד יגיעו. או לא.

כמו בכל כתיבה, לרגעים נראה לי שאין בה כל חידוש או ערך. אבל מה זה חשוב. טוב לי להוציא את זה מה"סיסטם", טוב לי מדי פעם להיאבק עם דברים שלא סגורים אצלי, וכל מה שאני כותבת – מניסיוני אני כותבת. זהו. מין ערוב של פרקטיקה, תיאוריה קלסית, מערכות מורכבות ורוחניות במיקס שיתברר בעתיד אם הוא עושה שכל, אבל מבקש בכל מקרה לצאת…

וממש באמצע הכתיבה  על השקט, נשמע לפתע רעש אימים. יצאתי החוצה והלכתי בעקבותיו, מחוץ לקמפוס, שם נמשכה תהלוכה ענקית של חסידי הרי קרישנה, במרכבות, עם אלפי חסידים מהלכים ביניהם, וזמרים משמיעים בקולי קולות (מוגברים בשיא

הווליום) את שירי הרי קרישנה.. קרישנה הרי.. הרי הרי… קרישנה קרישנה… אלפי חסידים הולכים בין שני חבלים משני הצדדים, והכל צבעוני, רועש, ורוחני… (או לא). 

מה באופק? עוד כתיבה, עוד קריאה, עוד קצת הרצאות, מעט טיולים בדלהי, שיחות עם חברים, ביקור של מיכי…(כבר לא יכולה לחכות…)  ובסוף – שלושה ימים בפונה, בקורס ציור ברזורט של אושו, כדי להוריד מעלי את כל הכובד האינטלקטואלי הזה, לרקוד, לצחוק, לצייר.

ואז הביתה.