בימים אלו יצא לאור ספר בעריכתו של פרופ' ישראל כ"ץ – פרופסיה בדרך – על התהוות הייעוץ הארגוני בישראל.  הפרק שכתבתי בספר עוסק בקשרים שבין המקצוע לבין האקדמיה החל משנות השישים של המאה הקודמת על היום.

הנה הפתיחה האישית מאוד שכתבתי לפרק:

כשנפתלי שמרת ומוטי בלושטיין קיבלו אותי לעבודה, בוגרת תואר ראשון במדעי הרוח, כעוזרת לענייני אדמיניסטרציה-מחקר בחברת הייעוץ הארגוני "שמרת – פיתוח מערכות אנוש", אי-שם באמצע שנות ה-70, לא ידעתי מה זה ייעוץ ארגוני, מה זו התנהגות ארגונית, מהו ניהול, מהם עבודת צוות, אסטרטגיה או פיתוח אישי. לא הבנתי אפילו איך המילים האלה מתחברות זו לזו באופן הנותן להן משמעות. זה לא נבע (רק) מבורות: כמעט אף אחד בארץ בשנים הללו לא ידע ולא שמע על כך. אך כאשר נחשפתי לראשונה למושגים הללו, ידעתי רק דבר אחד: זה מה שאני רוצה לעשות בהמשך הדרך.

שנתיים לאחר מכן, אחרי שעשיתי הכול בחברה הקטנה הזאת – מניהול כספים ומזכירות דרך שיווק ומכירות (כאמור, מי ידע אז מהו ייעוץ ארגוני) ועד עיון בספרות מקצועית, הכנת סדנאות ועבודה עם לקוחות – החברה, אחת משלוש שפעלו באותה התקופה בארץ, התפצלה פחות או יותר, ואני עמדתי על קו פרשת דרכים: להתחיל את דרכי המקצועית בשטח, כפי שהזמינו אותי כמה לקוחות לעשות, או ללכת לאוניברסיטה וללמוד לימודי תואר שני בתחום. הבחירה שלי, ללמוד התנהגות ארגונית בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, הובילה אותי לשהות של שנים ארוכות באקדמיה – שנים של למידה, הנחיה, סיוע, ואחר כך גם של עבודת מחקר והוראה, לצד סיום לימודים לקראת תואר שני ושלישי ומעבר לכך. בעיקר הביאה אותי הבחירה הזאת ללמוד, ללוות ולבסוף ללמד מאות סטודנטים ויועצים בשלבים שונים בקריירה שלהם, להוביל אותם בנבכי העולם של הפיתוח הארגוני.

אבל הבחירה הזאת לא הייתה אלא חלקית: לאחר כמה שנות לימוד לדוקטורט, שבהן גם עסקתי בשדה בפעילות ייעוצית, הבנתי שבאקדמיה כפי שהיא שוב עליי לבחור: מסלול אקדמי מסודר, שדורש התמסרות מלאה למחקר, כזה שקנה המידה שלו הוא כמות המאמרים שמפורסמים בעיתונות המקצועית המובחרת, או מסלול צדדי יחסית באקדמיה, שיאפשר לי גם לפעול בעולם של הפרקטיקה הייעוצית. וכך ויתרתי בכאב על המסלול האקדמי הרגיל, שמוביל לקביעות, ובחרתי לשלב את ההוראה באקדמיה עם עבודה ייעוצית,  תחילה כעצמאית, לאחר מכן כשותפה בחברה לייעוץ ארגוני, ובהמשך כמנהלת של מרכז אקדמי לפיתוח מנהלים (לה"ב). וכך במשך שנים ארוכות נעתי ואני עדיין נעה בין האקדמיה לבין הפרקטיקה, רגל פה ורגל שם, לא ממש פה ולא ממש שם, אבל תוך הזנה הדדית בין שני התחומים האלו שהעשירו את חיי.

את הפרק הזה אני כותבת כ"צופה משתתפת"; לא רק כמי שמתבוננת מקרוב, אלא כמי שהייתה ועודנה "שחקנית" במגרש הזה ,  על החסרונות והיתרונות שבכך: החסרונות – של נקודת מבט אישית וחלקית בלבד (גם אם מגוּבה בראיונות עם כמה אנשים שהיו באותן נקודות מפגש בין האקדמיה לפרקטיקה); בוודאי מוטה על ידי העדפותיי, בוודאי דעתנית בתפיסותיי, בוודאי רוצה להצדיק את הבחירות שעשיתי לאורך הדרך. אבל גם עם היתרונות – של היכרות מעמיקה מבפנים של השיקולים, המאבקים, האנשים ואופי המוסדות שעליהם אספר כאן. כדי לתת כבוד לראשונים, הפרקים ההיסטוריים יהיו נרחבים יותר מאלה המתארים את המגמות בנות-זמננו.

המשך קריאה – בספר עצמו 🙂

לפני 100 שנה, אבא שלי, בן ה 15, התגייס לצבא האנגלי, לגדוד העברי של נהגי הפרדות.

אבא, משה יהושע אריה יהודה לייב ליננברג, נולד בירושלים בשנת 1900. בן בכור לאביו, צבי,  שעלה לארץ עם הוריו, מהעיר לומז'ה שברוסיה (היום פולין) בסוף המאה התשע עשרה. ולאימו חיה (לבית פרלמוטר) נולדה בטבריה להורים ילידי פולין. את שנות ילדותו בילה אבי בירושלים, בין השכונות השונות של ירושלים העתיקה, משכנות שאננים, זכרון משה ואחרות, ובין בתי ספר שונים שביניהם טלטל אותו אביו, עד שנרשם בעצמו לסמינר למורים עם דוד ילין. ילדותו לא היתה מאושרת, בלשון המעטה. החינוך הדתי הקפדני  בבית לא התאים למזג המרדני והחופשי שלו.  אחריו נולדו חמש אחיות ואח – אסתר, מרדכי, רבקה, ציפורה, מרים ונחמה.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, נאלצו בני המשפחה, שהיו נתינים רוסיים, לעזוב את הארץ, במסגרת הגרוש שהשלטון התורכי. השלטונות הכריזו על ביטול משטר הקפיטולציות (חסינות לאזרחים זרים) וכתוצאה,   יוצאי רוסיה שהיו רוב העולים, נחשבו כנתיני האויב. היה עליהם לקבל עליהם את האזרחות העותומנית,  לברוח או להיות מגורשים. משמעות קבלת האזרחות היה כמובן גיוס לצבא התורכי. כל בני המשפחה קיבלו דרכון משפחתי. אבי קיבל בנפרד תעודה מזויפת על שם אברהם אברמוביץ, בן 18. כדי להימנע מביקורת דרכונים בנמל, את הדרך עד לאוניה עשה מוסתר בתוך ארגז  פרי, והוצא ממנו רק באוניה. המשפחה השתקעה במחנה פליטים ליד אלכסנדריה,

אך אבי המשיך לחפש דרכים להימלט מידו הכבדה של אביו. והדרך אותה מצא נמצאה ממש לידו: במחנות פליטי היישוב גאבארי ומפרוזה הסמוכים לאלכסנדריה שבמצרים התרכזו בתקופה ההיא יותר מאלף מיהודי היישוב שגורשו מארץ ישראל . ביניהם היה טרומפלדור, ואליו חבר ז'בוטינסקי שהגיע מאיטליה. משאת נפשם של השניים הייתה להקים גדוד לוחם שיסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל. לאחר מגעים רבים עם גורמים בצבאה ובממשלתה של בריטניה נענתה היוזמה בצורה חלקית. כיבוש ארץ ישראל לא היה בתוכניותיה של בריטניה באותה עת, אולם הוצע שגדוד המתנדבים היהודים יוכל לשמש בחזית הצפון, בגזרת הדרדנלים, ולא ככוח לוחם אלא ככוח עזר באספקה. הרעיון לא התקבל בהתלהבות, אולם טרומפלדור הוביל את הדעה כי עצם הקמת כוח צבאי יהודי, שיסייע במלחמה כנגד העות'מאנים ללא קשר לגזרת המלחמה ולאופי הכוח, חשוב דיו במאבק להכרה בריטית עתידית בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל. ייחודו של גדוד נהגי הפרדות היה בהיותו היחידה הצבאית הסדירה הראשונה בעולם המודרני שהורכבה כולה מיהודים ושפתה עברית.

משה , שנראה מבוגר מגילו,  השתמש בניירות המזוייפים  בהם היה גילו 18, כדי להצטרף לכוחותיו של טרומפלדור.

ב-1 באפריל 1915 נשבעו החיילים המתנדבים אמונים לגדוד שקיבל את השם "Zion Mule Corps" (גדוד הפרדות של ציון). הגדוד היה למעשה יחידת תובלה שמנתה 650 לוחמים יהודים. מפקדו של הגדוד היה קצין בריטי, לויטננט קולונל ג'ון פטרסון, שקשר את גורלו בגורל הגדודים היהודיים וסגנו היה טרומפלדור.

הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה, שנמליה בים השחור היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה.  ב-25 באפריל נחתו יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון.  ב-27 באפריל, אחרי שבועיים של אימונים, הצטרף הגדוד למערכת גליפולי והונחת בחוף גליפולי שבטורקיה (חצי אי קטן בגדה המערבית של מצרי דרדנלים), כאשר כבר בהחפה נחצה הגדוד לשניים.  טרומפלדור עם שתי פלוגות  נעו אל פנים חצי האי, בעוד הפלוגות הנוספות, וביניהן אבי,  צורפו ליחידה אוסטרלית.  אבי דיבר על כך ששהה בגליפולי חצי שנה. המערכה הסתיימה בכישלון –  כוחות מדינות ההסכמה נסוגו מחצי האי גליפולי. שמונה איש מהגדוד נהרגו במערכה.

לאחר הנסיגה, חזר הגדוד לאלכסנדיה. צבי, סבי, מיהר להגיע למקום הכינוס, ולאחר שחשף בפני מפקדיו את גילו האמיתי של אבי, שחרר אותו מהצבא, לכעסו ולאכזבתו של אבי.

מה סיפר אבי? לא הרבה. על הבלגן הגדול בעת הצליחה והנחיתה, על הרעש, האבק, הזבובים והיתושים, על מראה הגוויות של לוחמים, של קשישים שנשארו בשטח ללא יכולת לעזוב ונורו כמו במטווח,  ושל החמורים, ועל הריח של המוות . על כך שהחודשים בהם שהה בגליפולי היו  תקופה נוראית עבורו. על כך שהיה הצעיר מבין הלוחמים.
בשנים לאחר מכן, עד חזרתו לארץ בשנת 1918, עבד אבי  כפקיד קבלה ומנהל משמרת בבתי מלון באלכסנדריה. משם, עם חזרת המשפחה לארץ ישראל, ועם מכתבי המלצה ביד, התקבל לעבוד בבית מלון "אלנבי" בירושלים , אותו ניהל בגיל 20, עד שעזב את הארץ בגיל 21 למסע "אחרי צבא" לדרום אמריקה.

בשיתוף עם איפ"א – האיגוד הישראלי לפיתוח ארגוני

לפרוט – כאןhttp://www.lahav.ac.il/course/mindfulness  

אם אתם מנהלים עסוקים שמתמודדים עם שוק תחרותי שמחייב חדשנות ותשומת לב לפרטים, בעלי מקצועות חופשיים שוחקים או מנהיגים שלהחלטותיהם יש משקל רב אתם בוודאי יודעים עד כמה קשה לשלוט באירועים ובמתרחש סביבכם, וכמה תשומת לב ומשאבים הדבר סוחט מכם. העידן המודרני, האינטרנט והמובייל והכאוס הכללי הפכו את חייכם למאתגרים עוד יותר שכן המהירות בה קורים הדברים מסחררת, ודווקא היכולת לשים לב לשינויים הקטנים באקו-סיסטם סביבכם הם אלו שיבדילו בין הצלחה לכישלון, בין להישאר רלוונטיים או להיפרד מהבכורה.

התרגול היומי הסודי שמסייע למנהלים להתמקד

אם אתם מזהים את עצמכם בתיאור לעיל, אולי כדאי שתכירו את ה'מיינדפולנס' (Mindfulness) – תרגול בקשב פתוח שמאפשר לכם לשפר את יכולת ההבחנה בפרטי הפרטים של היום יום, לשפר את יכולתכם לבחון החלטות, להיות קשובים לבן שיחכם ואף לתרום לבריאותכם באופן מוכח. והדובדבן שבעוגה: לשיטה זו אין תופעות לוואי ולא מסובך במיוחד ללמוד אותה.

מי שתשמח להכיר לכם את השיטה היא ד"ר אורה סתר, חוקרת ומרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות נוספים. סתר שעסקה שנים ארוכות בייעוץ ובפיתוח ארגוני למנהלים בכירים וארגונים במשק הישראלי , ניהלה חברת ייעוץ ואת 'להב פיתוח מנהלים', חוקרת ומשמשת כגשר בין הבודהיזם ומגוון התפיסות והכלים שהוא טומן בחובו ובין עולם הניהול. את ההכרות עם המיינדפולנס היא מציעה כמנהלת האקדמית של התכנית 'לעורר את המנהיג הפנימי: על מיינדפולנס בניהול' בלהב פיתוח מנהלים, הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב.

ראשית כל, מה משמעות המונח מיינדפולנס?

"מיינדפולנס, בצורה הכי פשוטה, היא היכולת להיות עם מה שיש, מרגע לרגע, בצורה מקבלת ולא שופטת. בלי לדחות, להתכחש, אבל גם בלי להיצמד ולהחזיק את זה. המטרה המרכזית היא אימון התודעה. מיינדפולנס היא ויפאסנה בלי בודהיזם, אפיון מערבי של מדיטציה שלוקח את התרגול הבודהיסטי של מדיטצית הויפסנה ללא האמונות הדתיות שמשויכות לו ".

מי פיתח את המיינדפולנס וכיצד היא נכנסה לחיינו?

"תחילתה בשנות השבעים: פרופ' ג'ון קבאט-זין, אז דוקטורנט לביולוגיה מולקולרית ב-MIT למד בודהיזם, תרגל ויפאסנה, וראה את התועלת הרבה שיש בכך. הוא הבין שבעוד שרוב האנשים לא מעוניינים להעמיק בפילוסופיה ובדת של הבודהיזם הם יכולים להפיק תועלת רבה מיכולתה של המדיטציה, כאימון תודעה, להפחית לחץ ולסייע בשיפור היכולת להתרכז. מחקרים שהוא ואחרים ערכו מאז בשורה ארוכה של מוסדות ובקרב אוכלוסיות מגוונות הראו כי שהייה במיינדפולנס עוזרת לטפל בקשיים כגון לחץ, חרדה, דיכאון ומציעה טיפול בכאב פיזי ונפשי באמצעות התודעה. במסגרת הניסויים קבאט-זין אימן קבוצות אנשים בטכניקה – החל מחולי סרטן, המשך ברופאים וכלה בתלמידים ומורים – והחל למדוד את התוצאות שהראו שיפור משמעותי בפרמטרים השונים.  מיינדפולנס מאפשרת לחיות עם כאב – פיזי או נפשי – ולהפחית בצורה משמעותית תופעות שליליות כאשר היתרון הוא שאין בתרגול תופעת לוואי. כיום יש לפחות ארבע שיטות טיפול פסיכולוגיות שמבוססות על מיינדפולנס".

כיצד מרגיש מי שמתרגל את השיטה?

"מיינדפולנס מאפשרת לנו להיות קשובים למה שקורה בגוף, לרגשות, למחשבות, ולגירויים שבאים מבחוץ. במשך זמן מסוים, שנע בין עשרים דקות לשעות ארוכות, אתה נמצא עם מה שיש, מאפשר לו לבוא וללכת. אתה שומע רעש – הוא בא והולך.אם כואב לך, או מציק לך משהו, אתה שם לב שזה בא והולך. אם אתה חש רגש מסוים, זה בא והולך, ואפשר גם  לתת למחשבות לבוא וללכת. לפעמים זה נעים, ולפעמים לא. אולם גם הטוב וגם הרע עוברים וחולפים, ומה שחשוב הוא להיות עד למה שקורה כאן ועכשיו.  התרגול הוא באמצעות מדיטציה: באמצעותה אתה מבין את העקרונות הללו, לומד להיות מודע ורגיש לניואנסים של התודעה שלך. זמן אידיאלי למדיטציה יומית היא רבע שעה, עשרים דקות. בקבוצות מדיטציה אנחנו מתרגלים כשעה, לפעמים משלבים ישיבה והליכה. לא תמיד קל לעשות את זה, מודעות מתמדת היא דבר לא טריוויאלי, והקושי המרכזי הוא להיות עד ורגיש למה שקורה. אני למשל לפעמים מתרגלת עשרים דקות בבוקר, יש ימים שאני יכולה לתרגל בכיף ארבעים דקות, ויש ימים שאני לא. אני יושבת על כיסא, משתדלת לא להישען, מניחה את  הידיים אחת בתוך השנייה. מקשיבה לעצמי. אחרים יושבים ישיבת לוטוס או  מזרחית כזו או אחרת.  אגב, יותר קל לעשות את זה ביחד".

כיצד מיינדפולנס מסייעת למנהלים ובכלל למי שמתרגל אותה?

"בדרכים רבות מאוד. למשל, השיטה מחזקת את היכולת לפתח תגובות יותר 'מציאותיות':  לא להיבהל מכל דבר, מעין מנגנון משהה בין מה שקורה לך לבין התגובה. חוקר בשם הנרי מינצברג מצא שמנהל מתעסק במשימה אחת בממוצע במשך שמונה דקות ואז ממשיך הלאה. זה היה לפני עשרים ומשהו שנה, והיום מן הסתם זה מהיר אפילו עוד יותר. אנחנו קופצים מדבר לדבר והיכולת להיות במצב של 'מיינדפולנס' פשוט מקנה יתרון תחרותי. זה עוזר לפוקוס, ומעבר לכך, מאפשר קריאת מציאות טובה יותר, שמושפעת פחות מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות.

"חוקרת אמריקאית מאוניברסיטת הארווארד, פרופ' אלן לנגר, שביצעה שורה של ניסויים בתחום הגדירה את ה-מיינדפולנס כהפך מ'מיינדלסנס', קרי ההפך מלפעול ב- 'טייס אוטומטי' – היכולת להבחין בשינויים דקים גם בפעולה שאני מבצע שוב ושוב. זה התחיל ממחקר הזדקנות, ושם היא הבחינה כי בהשפעה של 'מיינדפולנס' על מדדים של הזדקנות – קרי שיפור בפרמטרים של הזדקנות מבחינת כישורים, תחושות ואפילו מדדים פיזיולוגיים של הנבדקים. בניסוי אחר לנגר בדקה ביצועים של תזמורת שמנגנת את אותם הקטעים שוב ושוב בשגרה: היא ביקשה מכל אחד מהנגנים לעשות משהו אחד קטן בנגינה קצת אחרת. ההנחה הייתה שתיווצר קקופוניה, אולם בפועל הביצועים של התזמורת היו טובים יותר כיוון שהנגנים היו ערים יותר לפרטי הפרטים של נגינתם. באופן דומה פועל ניהול: אחת המשימות הגדולות של הנהלה איכותית היא לזהות שינויים בסביבה ולהתאים את הארגון לשינוי, ממש כמו בניסוי התזמורת של לנגר. הרבה פעמים אנחנו כמנהלים עושים דברים שלא רצינו לעשות. אם היינו שמים לב לכך למה שעובר באותו רגע אולי היינו פועלים אחרת.

למדיטציה יש אפילו השפעה עמוקה עוד יותר: חוקר מוח ידוע בשם פרופ' ריצ'י דווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין היה החוקר הראשון שביצע סדרת מחקרי המוח על אנשים שמתרגלים זמן רב סוגים שונים של מדיטציה. הוא מצא שינויים במוח שלהם, שמחווט שונה ממוח של אנשים שלא תרגלו. אחת המשמעויות היא שכאשר הם עוברים חוויה מסוימת הם חווים אותה בצורה עמוקה יותר. בשורה התחתונה עלה כי הם  אנשים יותר מאושרים. האנקדוטה היא שיש גם ממצאים על יצירתיות וכריזמה: נמצא כי מנהלים שהם במצב של מיינדפולנס נתפסים כיותר כריזמטיים".

רוצים להירשם לתכנית הקורס ? לחצו כאן לקבלת מועדי ההרשמה

האם מדובר במחויבות אדוקה של תרגול, של מצב נפשי תמידי?

"זה לא שכל החיים שלך שם, אפשר להחליט מתי רוצים להיות במצב 'מיינפולדנס' . שהשאיפה היא להיות מיינדפול בתוך כל פעולה:כאשר אתה נוהג תנהג, כאשר אתה אוכל תאכל. זה האימון שלך. אתה לא צריך לשבת במדיטציה כדי להיות מיינדפול, אלא תהיה מיינדפול במה שאתה עושה. יש מנהלים שהפכו את זה לשגרת חייהם: רופא שהוא מנהל מחלקה אמר לי שאם הוא לא היה מתרגל כל יום הוא לא יודע איך הוא היה שורד".

מנהלים לא חוששים שהתרגול ינתק אותם מכאן ועכשיו לפרק זמן מסוים?

"האימון הוא אנטי תזה של תחושת ניתוק. מבחינות רבות זה להיות הרבה יותר מחובר: בקורס אנחנו מתרגלים מיינדפולנס עם האחר והתוצאה היא שאתה הרבה יותר נוכח איתו, כי המחשבה לא מסתובבת במאה מקומות אחרים אלא במה שקורה בשיחה. אין ריקון מהתודעה, או מלחמה במחשבות. יש קבלה מלאה של מה שיש לך, וגם אם אתה חושב על משהו אחר – אל תתעצבן על זה.

במצבים יום יומיים, למשל ישיבת מניות סוערת, כיצד יבוא התרגול לידי ביטוי?

" אנשים שמתרגלים מיינדפולנס יכולים לעצור דיון כזה, להגיד בואו ננשום לשתי דקות – ואז ישתרר שקט. הם ירגישו כיצד הגוף מכווץ, מתוח. הם ישימו לב לסערה הפנימית שלהם ולביטויים הפיזיים, הקוגניטיביים והרגשיים שלה. גם יקבלו את זה. לא צריך להילחם בתחושה הזו שכן אם אתה לא נלחם במה שעובר עלייך זה עוזר לך לא להפוך כאב לסבל. בוא נשים לב להשתלשלות האירועים בישיבה כזו: מישהו העיר הערה, אני מתעצבן וצועק, ואז אני כועס על עצמי שצעקתי, ומתבייש. מישהו צועק עלי בחזרה ועכשיו אני נעלב. אלו תהליכי התדרדרות שקורים כל הזמן. מתרגל מיינדפולנס יודע לעצור, לקבל  את זה שהוא נסער, לא לברוח מזה אבל גם לא להיאחז בזה ולא להמשיך להשתולל.

"אגב, חשוב באותה נשימה גם להגיד שהבודהיזם לא פותר אותנו מחולשות אנושיות. אנחנו לא הופכים להיות מושלמים, אלא מודעים לחולשות. כשאנחנו נמצאים בישיבה בבית הספר 'פסיכו דהרמה' לפסיכולוגיה בודהיסטית בו אני חברה,  יש ויכוחים, כעסים ועצבים כמו בכל מקום. יש שם אנשים מדהימים אבל לא תמיד קלים. אולם הויכוח יכול להתקיים ממקום של מיינדפולנס עם כבוד לדעה, למרחב שנוצר בין האנשים, ועם אפשרויות עצירה ונשימה כדי לחזור למרחב הזה".

האם מנהלים בישראל פתוחים ללמוד ולתרגל מיינדפולנס?

"בשנים האחרונות הנושא מאוד התפתח בעולם: בארצות הברית, בלא מעט אוניברסיטאות כמו הארווארד,UCLA ואחרות מציעים לסטודנטים קורסים של מיינדפולנס. בכנס דאבוס האחרון בין ההרצאות היו מפגשי מיינדפולנס שבהם בכירי המנהלים בעולם תרגלו ביחד. זה הולך ונהיה מיינסטרים. הסיבה שרציתי לעשות את הקורס הזה במסגרת 'להב – פיתוח מנהלים' היא הפוטנציאל של מה שאפשר לעשות עם מיינדפולנס עכשיו בישראל. לא מזמן נערך בארץ כנס על מיינדפולנס בטיפול עם פרופ' קבאט-זין במרכז 'מודע' ובמקום מאה-מאתיים איש שציפו שיירשמו נרשמו מעל שבע מאות איש. זה מראה שהעניין רב".

כיצד בנויה התכנית שאת מעבירה?

"הקורס כולל שבעה מפגשים, בכל מפגש יש מרצה אורח, לפעמים שניים, מתחומים מאוד מגוונים. בין המרצים נמצאים הפסיכיאטר ד"ר עודד ארבל שהקים יחידה למיינדפולנס בבית חולים פסיכיאטרי, ד"ר אביבה ברקוביץ-אוחנה, חוקרת מוח במכון וייצמן שעשתה מחקר על מוח של מתרגלים ותדבר על הקשר בין תרגול למבנה המוח. ישתתפו גם מורים לבודהיזם כמו ד"ר סטיבן פולדר, מקים עמותת "תובנה" ופרופ' יעקב רז, מהחוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרים כמו ד"ר ריקרדו טרש וד"ר רן קוטנר שידברו על הפרעות קשב ויישוב סכסוכים ומיינדפולנס, ואנשי עסקים ומנהלים כמו  משה חורב מנכ"ל אורקל, וזאב בן אשר, וד"ר לירז לסרי, מרצה מתחום השיווק ועוד"

ראיין: אורן מג'אר

לפעמים מתחולל הנס הזה.

אני יושבת עם חבר, או לקוח, או עובד, או  עמית. לפעמים אפילו מתחרה.  המין לא משנה.

והוא מספר או מתייעץ או שופך את הלב. לפעמים כועס, עלי או על אחרים. לפעמים עצוב, או שמח, לפעמים פשוט מתלבט בבעיה או בדילמה.

ואני מקשיבה.

מחשבות באות וחולפות. כן, אני יודעת בדיוק מה קורה לו, גם לי קרה דבר דומה. ואני משחררת אותן.  ויש לי כל מיני דעות עליו ועל המצב. והגדרות. הוא כזה, או אחר. רשימת תכונות  שאני מייחסת לו. ואני משחררת. וקצת – או הרבה ביקורת, אולי על מה שהוא מספר לי, אולי עליו, אולי על אחרים: למה הוא עשה את זה… למה הוא לא עשה את זה….. איזה מין בן אדם זה….. ואני משחררת. וכל כך מהר עולה גם הבנה מה באמת ובדיוק יש מאחורי הסיפור שלו, מתוך מה שאני יודעת ומכירה בו . ואני משחררת. וכמובן צרור עצות טובות מה הוא היה צריך לעשות, ומה הוא צריך עכשיו לעשות. ואני משחררת גם אותן. הן לא רוצות ללכת. נאחזות בי. ואני מודה להן ומשחררת.

ממשיכה להקשיב.

מתבוננת. בו, ובי, ובשנינו. בלב פתוח.

מנסה לעקוב אחרי הסיפור, בלי לנסות לעצור ובלי לנסות לשנות. לראות איך ולאן הוא מתפתח, מתגלגל. ואיך דבר מוביל לדבר. ולפעמים הסיפור מתחיל להשתנות. ויש לו יותר רבדים, ויותר משמעויות, והוא עשיר יותר, ומורכב יותר, וזה אפילו מבלבל. ואני ממשיכה להקשיב גם אם אני מרגישה מוצפת, ורק שמה לב שאני מוצפת. וגם אם הסיפור נשמע לי מוכר – כי אני הייתי שם או אחרים היו שם – אני מזכירה לעצמי שדומה זה לא זהה, וזה עדיין שונה, ואני ממשיכה להקשיב. לניואנסים של הסיפור, לניואנסים של אופן הסיפור, לניואנסים של המחשבות והתחושות שלי לגבי הסיפור. ואני משחררת.

וממשיכה להקשיב. בסקרנות למה שיעלה. למה שכבר עולה. במינימום התערבות. אפילו במינימום של "משחק ההקשבה" – כל אותם סממנים שדרכם אני כל כך רגילה לסמן שאני מקשיבה, כמו הנהון, חיוך  או "כן, אהה…".  ואם אני  תופסת  שדעתי מוסחת ואני נמצאת בזמן אחר או במקום אחר – אני מחזירה בעדינות את עצמי אליו, ואל הסיפור.

בנוכחות קשובה. במיינדפולנס.

ומשהו קורה. לא מיד. לאט לאט.

משהו מתחיל לעלות, ולהשתנות. משהו מתחיל. עוד לא ברור מה.

אצלו, או אצלי. או באמצע, במרחב הזה שנמצא בין שנינו.

ואם קורה הנס הזה, אני או הוא, וזה כבר ממש לא משנה,  מאפשרים למשהו חדש לצמוח. תובנה חדשה, ראיה אחרת של הדברים, אפילו דרך לצאת מהמצב, אולי משהו שלאחר מכן נראה כל כך מובן מאליו, אבל רגע לפני כן לא היה אפילו בחזקת אפשרות.  ומשהו באנרגיה משתנה, ומשהו מתאפשר, ומשהו שהיה תקוע כאילו נפתח.

ושנינו משתנים עם זה.

לא תמיד זה עצוב פחות, ולא תמיד הבעיה נפתרת, לפעמים אין מה לעשות. ה
חיים לא תמיד פתירים. אבל הדרך בה אנחנו חווים את העצב או הבעיה משתנה.

ואז, לפעמים,  הוא מודה לי. ואני לא תמיד ממש מבינה על מה. לא אמרתי כלום.

בסך הכל הייתי שם, בנוכחות קשובה. לא יותר. אבל אולי  גם לא פחות.

ולפעמים, באמצע יום עבודה עמוס, אחרי שהבנתי ששכחתי להוריד את הילדה בבית הספר כי נסעתי על "אוטומט" לעבודה, משום שבנהיגה חשבתי על הפגישות שיש לי ולא על הדרך, אחרי שבכל ישיבה מצאתי שאני חושבת על זו שאחריה או שלפניה, כשאני מגלה שככל שאני עושה יותר, רשימת ה"TO DO " שלי מתארכת במקום שתתקצר, וכשמרוב כיבוי שרפות  האש רק גדלה, כשאני מאבדת את העשתונות באמצע משא ומתן קשוח, כשאני שמה לב שאני לא נושמת וששכחתי לאכול,  כשאני מתחילה לכעוס על העובדים שלי, להגיב בקוצר רוח לנדנודים של הלקוחות, להתעלם מהטלפונים של ילדי או חברותי, אני מנסה ליצור את הנס הזה לעצמי. חמש דקות של לנשום, לשים לב למה שקורה לי בגוף, למחשבות, לרגשות.  להיות עם עצמי כדי להיות שוב עצמי. כדי שאוכל להמשיך ממרחב אחר, פתוח יותר, רחב יותר.

כי נוכחות קשובה היא לא רק דרך להרפיה, להפגת מתח. גם זה. אבל היא דרך אחרת להיות, ולאפשר לאחרים להיות. היא דרך לשינוי, לחירות. ואולי, בעצם,  היא עצמה  היא החירות.

ב17.6 , עוד שבועיים בדיוק, מתחיל קורס "לעורר את המנהיג הפנימי – על מיינפולנס בניהול" בלהב, בריכוזי, עם מבחר של מרצים ומנחים מעולם הבודהיזם והעסקים. להרשמה כאן 

שלושה אירועים שאני רוצה להזמין אתכם:

ביום שני ה 7.4 בין השעות 17:00-20:00 , במכון מופת בת"א, אקיים מפגש באגוד הישראלי לפיתוח ארגוני (איפ"א) בנושא של המפגש בין הבודהיזם לייעוץ הארגוני, "אני נוכח משמע אתה קיים – על חכמה חמלה ובודהיזם בייעוץ ארגוני". פרטים מלאים כאן. 

ב17.6.14, אחת לשבוע במשך שבעה שבועות, יתקיים בלהב פיתוח מנהלים שברקנאטי, אוניברסיטת תל אביב, קורס בנושא  "לעורר את המנהיג הפנימי – על מיינדפולנס בניהול". שורה ארוכה של מרצים ומורים נפלאים ידברו ויתרגלו את ההיבטים השונים של מיינדפולנס, והיישומים האפשריים בעולם הניהול.  פרטים מלאים כאן: 

וקצת לפני כן, ב1.5, תערוכת "צבע הדברים" בנמל יפו מתקרבת. אני לא אהיה שם, אבל תמונה שלי כן… 

בימים הקרובים תסתיים ההרשמה לתכנית "הזמנה לאי ידיעה" שאני  מעבירה עם פרופ' יעקב רז בבית הספר "פסיכו-דהרמה בקמפוס ברושים". לפרטים כאן. התכנית מתחילה ביום 24.11.13 בין השעות 6-9 בערב.

בין ה 14-17 בנובמבר מתקיים בנמל יפו פסטיבל הודו. במסגרת הפסטיבל מוצגת תערוכת " על כנפי השאקטי", בה אני מציגה ציור של "חמש נשים בסארי". הנה ההזמנה לתערוכה, מוזמנים בשמחה.