פותחת קורס חדש – פיתוח ארגוני בראי הבודהיזם

פיתוח ארגוני בראי הבודהיזם - קורס חדש

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מהכרית לחדר הישיבות: ראיון איתי בדה-מרקר לקראת התכנית על מיינדפולנס ומנהיגות

אם אתם מנהלים עסוקים שמתמודדים עם שוק תחרותי שמחייב חדשנות ותשומת לב לפרטים, בעלי מקצועות חופשיים שוחקים או מנהיגים שלהחלטותיהם יש משקל רב אתם בוודאי יודעים עד כמה קשה לשלוט באירועים ובמתרחש סביבכם, וכמה תשומת לב ומשאבים הדבר סוחט מכם. העידן המודרני, האינטרנט והמובייל והכאוס הכללי הפכו את חייכם למאתגרים עוד יותר שכן המהירות בה קורים הדברים מסחררת, ודווקא היכולת לשים לב לשינויים הקטנים באקו-סיסטם סביבכם הם אלו שיבדילו בין הצלחה לכישלון, בין להישאר רלוונטיים או להיפרד מהבכורה.

התרגול היומי הסודי שמסייע למנהלים להתמקד

התרגול היומי הסודי שמסייע למנהלים להתמקד

אם אתם מזהים את עצמכם בתיאור לעיל, אולי כדאי שתכירו את ה'מיינדפולנס' (Mindfulness) – תרגול בקשב פתוח שמאפשר לכם לשפר את יכולת ההבחנה בפרטי הפרטים של היום יום, לשפר את יכולתכם לבחון החלטות, להיות קשובים לבן שיחכם ואף לתרום לבריאותכם באופן מוכח. והדובדבן שבעוגה: לשיטה זו אין תופעות לוואי ולא מסובך במיוחד ללמוד אותה.

מי שתשמח להכיר לכם את השיטה היא ד"ר אורה סתר, חוקרת ומרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות נוספים. סתר שעסקה שנים ארוכות בייעוץ ובפיתוח ארגוני למנהלים בכירים וארגונים במשק הישראלי , ניהלה חברת ייעוץ ואת 'להב פיתוח מנהלים', חוקרת ומשמשת כגשר בין הבודהיזם ומגוון התפיסות והכלים שהוא טומן בחובו ובין עולם הניהול. את ההכרות עם המיינדפולנס היא מציעה כמנהלת האקדמית של התכנית 'לעורר את המנהיג הפנימי: על מיינדפולנס בניהול' בלהב פיתוח מנהלים, הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב.

ראשית כל, מה משמעות המונח מיינדפולנס?

"מיינדפולנס, בצורה הכי פשוטה, היא היכולת להיות עם מה שיש, מרגע לרגע, בצורה מקבלת ולא שופטת. בלי לדחות, להתכחש, אבל גם בלי להיצמד ולהחזיק את זה. המטרה המרכזית היא אימון התודעה. מיינדפולנס היא ויפאסנה בלי בודהיזם, אפיון מערבי של מדיטציה שלוקח את התרגול הבודהיסטי של מדיטצית הויפסנה ללא האמונות הדתיות שמשויכות לו ".

מי פיתח את המיינדפולנס וכיצד היא נכנסה לחיינו?

"תחילתה בשנות השבעים: פרופ' ג'ון קבאט-זין, אז דוקטורנט לביולוגיה מולקולרית ב-MIT למד בודהיזם, תרגל ויפאסנה, וראה את התועלת הרבה שיש בכך. הוא הבין שבעוד שרוב האנשים לא מעוניינים להעמיק בפילוסופיה ובדת של הבודהיזם הם יכולים להפיק תועלת רבה מיכולתה של המדיטציה, כאימון תודעה, להפחית לחץ ולסייע בשיפור היכולת להתרכז. מחקרים שהוא ואחרים ערכו מאז בשורה ארוכה של מוסדות ובקרב אוכלוסיות מגוונות הראו כי שהייה במיינדפולנס עוזרת לטפל בקשיים כגון לחץ, חרדה, דיכאון ומציעה טיפול בכאב פיזי ונפשי באמצעות התודעה. במסגרת הניסויים קבאט-זין אימן קבוצות אנשים בטכניקה – החל מחולי סרטן, המשך ברופאים וכלה בתלמידים ומורים – והחל למדוד את התוצאות שהראו שיפור משמעותי בפרמטרים השונים.  מיינדפולנס מאפשרת לחיות עם כאב – פיזי או נפשי – ולהפחית בצורה משמעותית תופעות שליליות כאשר היתרון הוא שאין בתרגול תופעת לוואי. כיום יש לפחות ארבע שיטות טיפול פסיכולוגיות שמבוססות על מיינדפולנס".

כיצד מרגיש מי שמתרגל את השיטה?

"מיינדפולנס מאפשרת לנו להיות קשובים למה שקורה בגוף, לרגשות, למחשבות, ולגירויים שבאים מבחוץ. במשך זמן מסוים, שנע בין עשרים דקות לשעות ארוכות, אתה נמצא עם מה שיש, מאפשר לו לבוא וללכת. אתה שומע רעש – הוא בא והולך.אם כואב לך, או מציק לך משהו, אתה שם לב שזה בא והולך. אם אתה חש רגש מסוים, זה בא והולך, ואפשר גם  לתת למחשבות לבוא וללכת. לפעמים זה נעים, ולפעמים לא. אולם גם הטוב וגם הרע עוברים וחולפים, ומה שחשוב הוא להיות עד למה שקורה כאן ועכשיו.  התרגול הוא באמצעות מדיטציה: באמצעותה אתה מבין את העקרונות הללו, לומד להיות מודע ורגיש לניואנסים של התודעה שלך. זמן אידיאלי למדיטציה יומית היא רבע שעה, עשרים דקות. בקבוצות מדיטציה אנחנו מתרגלים כשעה, לפעמים משלבים ישיבה והליכה. לא תמיד קל לעשות את זה, מודעות מתמדת היא דבר לא טריוויאלי, והקושי המרכזי הוא להיות עד ורגיש למה שקורה. אני למשל לפעמים מתרגלת עשרים דקות בבוקר, יש ימים שאני יכולה לתרגל בכיף ארבעים דקות, ויש ימים שאני לא. אני יושבת על כיסא, משתדלת לא להישען, מניחה את  הידיים אחת בתוך השנייה. מקשיבה לעצמי. אחרים יושבים ישיבת לוטוס או  מזרחית כזו או אחרת.  אגב, יותר קל לעשות את זה ביחד".

כיצד מיינדפולנס מסייעת למנהלים ובכלל למי שמתרגל אותה?

"בדרכים רבות מאוד. למשל, השיטה מחזקת את היכולת לפתח תגובות יותר 'מציאותיות':  לא להיבהל מכל דבר, מעין מנגנון משהה בין מה שקורה לך לבין התגובה. חוקר בשם הנרי מינצברג מצא שמנהל מתעסק במשימה אחת בממוצע במשך שמונה דקות ואז ממשיך הלאה. זה היה לפני עשרים ומשהו שנה, והיום מן הסתם זה מהיר אפילו עוד יותר. אנחנו קופצים מדבר לדבר והיכולת להיות במצב של 'מיינדפולנס' פשוט מקנה יתרון תחרותי. זה עוזר לפוקוס, ומעבר לכך, מאפשר קריאת מציאות טובה יותר, שמושפעת פחות מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות.

"חוקרת אמריקאית מאוניברסיטת הארווארד, פרופ' אלן לנגר, שביצעה שורה של ניסויים בתחום הגדירה את ה-מיינדפולנס כהפך מ'מיינדלסנס', קרי ההפך מלפעול ב- 'טייס אוטומטי' – היכולת להבחין בשינויים דקים גם בפעולה שאני מבצע שוב ושוב. זה התחיל ממחקר הזדקנות, ושם היא הבחינה כי בהשפעה של 'מיינדפולנס' על מדדים של הזדקנות – קרי שיפור בפרמטרים של הזדקנות מבחינת כישורים, תחושות ואפילו מדדים פיזיולוגיים של הנבדקים. בניסוי אחר לנגר בדקה ביצועים של תזמורת שמנגנת את אותם הקטעים שוב ושוב בשגרה: היא ביקשה מכל אחד מהנגנים לעשות משהו אחד קטן בנגינה קצת אחרת. ההנחה הייתה שתיווצר קקופוניה, אולם בפועל הביצועים של התזמורת היו טובים יותר כיוון שהנגנים היו ערים יותר לפרטי הפרטים של נגינתם. באופן דומה פועל ניהול: אחת המשימות הגדולות של הנהלה איכותית היא לזהות שינויים בסביבה ולהתאים את הארגון לשינוי, ממש כמו בניסוי התזמורת של לנגר. הרבה פעמים אנחנו כמנהלים עושים דברים שלא רצינו לעשות. אם היינו שמים לב לכך למה שעובר באותו רגע אולי היינו פועלים אחרת.

למדיטציה יש אפילו השפעה עמוקה עוד יותר: חוקר מוח ידוע בשם פרופ' ריצ'י דווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין היה החוקר הראשון שביצע סדרת מחקרי המוח על אנשים שמתרגלים זמן רב סוגים שונים של מדיטציה. הוא מצא שינויים במוח שלהם, שמחווט שונה ממוח של אנשים שלא תרגלו. אחת המשמעויות היא שכאשר הם עוברים חוויה מסוימת הם חווים אותה בצורה עמוקה יותר. בשורה התחתונה עלה כי הם  אנשים יותר מאושרים. האנקדוטה היא שיש גם ממצאים על יצירתיות וכריזמה: נמצא כי מנהלים שהם במצב של מיינדפולנס נתפסים כיותר כריזמטיים".

רוצים להירשם לתכנית הקורס ? לחצו כאן לקבלת מועדי ההרשמה

האם מדובר במחויבות אדוקה של תרגול, של מצב נפשי תמידי?

"זה לא שכל החיים שלך שם, אפשר להחליט מתי רוצים להיות במצב 'מיינפולדנס' . שהשאיפה היא להיות מיינדפול בתוך כל פעולה:כאשר אתה נוהג תנהג, כאשר אתה אוכל תאכל. זה האימון שלך. אתה לא צריך לשבת במדיטציה כדי להיות מיינדפול, אלא תהיה מיינדפול במה שאתה עושה. יש מנהלים שהפכו את זה לשגרת חייהם: רופא שהוא מנהל מחלקה אמר לי שאם הוא לא היה מתרגל כל יום הוא לא יודע איך הוא היה שורד".

מנהלים לא חוששים שהתרגול ינתק אותם מכאן ועכשיו לפרק זמן מסוים?

"האימון הוא אנטי תזה של תחושת ניתוק. מבחינות רבות זה להיות הרבה יותר מחובר: בקורס אנחנו מתרגלים מיינדפולנס עם האחר והתוצאה היא שאתה הרבה יותר נוכח איתו, כי המחשבה לא מסתובבת במאה מקומות אחרים אלא במה שקורה בשיחה. אין ריקון מהתודעה, או מלחמה במחשבות. יש קבלה מלאה של מה שיש לך, וגם אם אתה חושב על משהו אחר – אל תתעצבן על זה.

במצבים יום יומיים, למשל ישיבת מניות סוערת, כיצד יבוא התרגול לידי ביטוי?

" אנשים שמתרגלים מיינדפולנס יכולים לעצור דיון כזה, להגיד בואו ננשום לשתי דקות – ואז ישתרר שקט. הם ירגישו כיצד הגוף מכווץ, מתוח. הם ישימו לב לסערה הפנימית שלהם ולביטויים הפיזיים, הקוגניטיביים והרגשיים שלה. גם יקבלו את זה. לא צריך להילחם בתחושה הזו שכן אם אתה לא נלחם במה שעובר עלייך זה עוזר לך לא להפוך כאב לסבל. בוא נשים לב להשתלשלות האירועים בישיבה כזו: מישהו העיר הערה, אני מתעצבן וצועק, ואז אני כועס על עצמי שצעקתי, ומתבייש. מישהו צועק עלי בחזרה ועכשיו אני נעלב. אלו תהליכי התדרדרות שקורים כל הזמן. מתרגל מיינדפולנס יודע לעצור, לקבל  את זה שהוא נסער, לא לברוח מזה אבל גם לא להיאחז בזה ולא להמשיך להשתולל.

"אגב, חשוב באותה נשימה גם להגיד שהבודהיזם לא פותר אותנו מחולשות אנושיות. אנחנו לא הופכים להיות מושלמים, אלא מודעים לחולשות. כשאנחנו נמצאים בישיבה בבית הספר 'פסיכו דהרמה' לפסיכולוגיה בודהיסטית בו אני חברה,  יש ויכוחים, כעסים ועצבים כמו בכל מקום. יש שם אנשים מדהימים אבל לא תמיד קלים. אולם הויכוח יכול להתקיים ממקום של מיינדפולנס עם כבוד לדעה, למרחב שנוצר בין האנשים, ועם אפשרויות עצירה ונשימה כדי לחזור למרחב הזה".

האם מנהלים בישראל פתוחים ללמוד ולתרגל מיינדפולנס?

"בשנים האחרונות הנושא מאוד התפתח בעולם: בארצות הברית, בלא מעט אוניברסיטאות כמו הארווארד,UCLA ואחרות מציעים לסטודנטים קורסים של מיינדפולנס. בכנס דאבוס האחרון בין ההרצאות היו מפגשי מיינדפולנס שבהם בכירי המנהלים בעולם תרגלו ביחד. זה הולך ונהיה מיינסטרים. הסיבה שרציתי לעשות את הקורס הזה במסגרת 'להב – פיתוח מנהלים' היא הפוטנציאל של מה שאפשר לעשות עם מיינדפולנס עכשיו בישראל. לא מזמן נערך בארץ כנס על מיינדפולנס בטיפול עם פרופ' קבאט-זין במרכז 'מודע' ובמקום מאה-מאתיים איש שציפו שיירשמו נרשמו מעל שבע מאות איש. זה מראה שהעניין רב".

כיצד בנויה התכנית שאת מעבירה?

"הקורס כולל שבעה מפגשים, בכל מפגש יש מרצה אורח, לפעמים שניים, מתחומים מאוד מגוונים. בין המרצים נמצאים הפסיכיאטר ד"ר עודד ארבל שהקים יחידה למיינדפולנס בבית חולים פסיכיאטרי, ד"ר אביבה ברקוביץ-אוחנה, חוקרת מוח במכון וייצמן שעשתה מחקר על מוח של מתרגלים ותדבר על הקשר בין תרגול למבנה המוח. ישתתפו גם מורים לבודהיזם כמו ד"ר סטיבן פולדר, מקים עמותת "תובנה" ופרופ' יעקב רז, מהחוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרים כמו ד"ר ריקרדו טרש וד"ר רן קוטנר שידברו על הפרעות קשב ויישוב סכסוכים ומיינדפולנס, ואנשי עסקים ומנהלים כמו  משה חורב מנכ"ל אורקל, וזאב בן אשר, וד"ר לירז לסרי, מרצה מתחום השיווק ועוד"

ראיין: אורן מג'אר

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אני נוכח משמע אתה קיים

לפעמים מתחולל הנס הזה.

אני יושבת עם חבר, או לקוח, או עובד, או  עמית. לפעמים אפילו מתחרה.  המין לא משנה.

והוא מספר או מתייעץ או שופך את הלב. לפעמים כועס, עלי או על אחרים. לפעמים עצוב, או שמח, לפעמים פשוט מתלבט בבעיה או בדילמה.

ואני מקשיבה.

מחשבות באות וחולפות. כן, אני יודעת בדיוק מה קורה לו, גם לי קרה דבר דומה. ואני משחררת אותן.  ויש לי כל מיני דעות עליו ועל המצב. והגדרות. הוא כזה, או אחר. רשימת תכונות  שאני מייחסת לו. ואני משחררת. וקצת – או הרבה ביקורת, אולי על מה שהוא מספר לי, אולי עליו, אולי על אחרים: למה הוא עשה את זה… למה הוא לא עשה את זה….. איזה מין בן אדם זה….. ואני משחררת. וכל כך מהר עולה גם הבנה מה באמת ובדיוק יש מאחורי הסיפור שלו, מתוך מה שאני יודעת ומכירה בו . ואני משחררת. וכמובן צרור עצות טובות מה הוא היה צריך לעשות, ומה הוא צריך עכשיו לעשות. ואני משחררת גם אותן. הן לא רוצות ללכת. נאחזות בי. ואני מודה להן ומשחררת.

ממשיכה להקשיב.

מתבוננת. בו, ובי, ובשנינו. בלב פתוח.

מנסה לעקוב אחרי הסיפור, בלי לנסות לעצור ובלי לנסות לשנות. לראות איך ולאן הוא מתפתח, מתגלגל. ואיך דבר מוביל לדבר. ולפעמים הסיפור מתחיל להשתנות. ויש לו יותר רבדים, ויותר משמעויות, והוא עשיר יותר, ומורכב יותר, וזה אפילו מבלבל. ואני ממשיכה להקשיב גם אם אני מרגישה מוצפת, ורק שמה לב שאני מוצפת. וגם אם הסיפור נשמע לי מוכר – כי אני הייתי שם או אחרים היו שם – אני מזכירה לעצמי שדומה זה לא זהה, וזה עדיין שונה, ואני ממשיכה להקשיב. לניואנסים של הסיפור, לניואנסים של אופן הסיפור, לניואנסים של המחשבות והתחושות שלי לגבי הסיפור. ואני משחררת.

וממשיכה להקשיב. בסקרנות למה שיעלה. למה שכבר עולה. במינימום התערבות. אפילו במינימום של "משחק ההקשבה" – כל אותם סממנים שדרכם אני כל כך רגילה לסמן שאני מקשיבה, כמו הנהון, חיוך  או "כן, אהה…".  ואם אני  תופסת  שדעתי מוסחת ואני נמצאת בזמן אחר או במקום אחר – אני מחזירה בעדינות את עצמי אליו, ואל הסיפור.

בנוכחות קשובה. במיינדפולנס.

ומשהו קורה. לא מיד. לאט לאט.

משהו מתחיל לעלות, ולהשתנות. משהו מתחיל. עוד לא ברור מה.

אצלו, או אצלי. או באמצע, במרחב הזה שנמצא בין שנינו.

ואם קורה הנס הזה, אני או הוא, וזה כבר ממש לא משנה,  מאפשרים למשהו חדש לצמוח. תובנה חדשה, ראיה אחרת של הדברים, אפילו דרך לצאת מהמצב, אולי משהו שלאחר מכן נראה כל כך מובן מאליו, אבל רגע לפני כן לא היה אפילו בחזקת אפשרות.  ומשהו באנרגיה משתנה, ומשהו מתאפשר, ומשהו שהיה תקוע כאילו נפתח.

ושנינו משתנים עם זה.IMG_0491

לא תמיד זה עצוב פחות, ולא תמיד הבעיה נפתרת, לפעמים אין מה לעשות. ה
חיים לא תמיד פתירים. אבל הדרך בה אנחנו חווים את העצב או הבעיה משתנה.

ואז, לפעמים,  הוא מודה לי. ואני לא תמיד ממש מבינה על מה. לא אמרתי כלום.

בסך הכל הייתי שם, בנוכחות קשובה. לא יותר. אבל אולי  גם לא פחות.

 

ולפעמים, באמצע יום עבודה עמוס, אחרי שהבנתי ששכחתי להוריד את הילדה בבית הספר כי נסעתי על "אוטומט" לעבודה, משום שבנהיגה חשבתי על הפגישות שיש לי ולא על הדרך, אחרי שבכל ישיבה מצאתי שאני חושבת על זו שאחריה או שלפניה, כשאני מגלה שככל שאני עושה יותר, רשימת ה"TO DO " שלי מתארכת במקום שתתקצר, וכשמרוב כיבוי שרפות  האש רק גדלה, כשאני מאבדת את העשתונות באמצע משא ומתן קשוח, כשאני שמה לב שאני לא נושמת וששכחתי לאכול,  כשאני מתחילה לכעוס על העובדים שלי, להגיב בקוצר רוח לנדנודים של הלקוחות, להתעלם מהטלפונים של ילדי או חברותי, אני מנסה ליצור את הנס הזה לעצמי. חמש דקות של לנשום, לשים לב למה שקורה לי בגוף, למחשבות, לרגשות.  להיות עם עצמי כדי להיות שוב עצמי. כדי שאוכל להמשיך ממרחב אחר, פתוח יותר, רחב יותר.

כי נוכחות קשובה היא לא רק דרך להרפיה, להפגת מתח. גם זה. אבל היא דרך אחרת להיות, ולאפשר לאחרים להיות. היא דרך לשינוי, לחירות. ואולי, בעצם,  היא עצמה  היא החירות.

ב17.6 , עוד שבועיים בדיוק, מתחיל קורס "לעורר את המנהיג הפנימי – על מיינפולנס בניהול" בלהב, בריכוזי, עם מבחר של מרצים ומנחים מעולם הבודהיזם והעסקים. להרשמה כאן 

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

מלא אקשן…

שלושה אירועים שאני רוצה להזמין אתכם:

ביום שני ה 7.4 בין השעות 17:00-20:00 , במכון מופת בת"א, אקיים מפגש באגוד הישראלי לפיתוח ארגוני (איפ"א) בנושא של המפגש בין הבודהיזם לייעוץ הארגוני, "אני נוכח משמע אתה קיים – על חכמה חמלה ובודהיזם בייעוץ ארגוני". פרטים מלאים כאן. 

ב17.6.14, אחת לשבוע במשך שבעה שבועות, יתקיים בלהב פיתוח מנהלים שברקנאטי, אוניברסיטת תל אביב, קורס בנושא  "לעורר את המנהיג הפנימי – על מיינדפולנס בניהול". שורה ארוכה של מרצים ומורים נפלאים ידברו ויתרגלו את ההיבטים השונים של מיינדפולנס, והיישומים האפשריים בעולם הניהול.  פרטים מלאים כאן: 

וקצת לפני כן, ב1.5, תערוכת "צבע הדברים" בנמל יפו מתקרבת. אני לא אהיה שם, אבל תמונה שלי כן… 2014

פורסם בקטגוריה אישי, הוראה | כתיבת תגובה

על דאגה, והטעות הסמנטית של האמא היהודיה

יכול להיות שכל הסיפור של האמא היהודיה נובע מטעות סמנטית?

העורכת של ידיעון פסיכו-דהרמה ביקשה ממני לכתוב משהו על "חמשת המכשולים" אותו מושג בודהיסטי שמתאר את האנרגיות הקשות שפועלות בחיי היום יום, מעוורות אותנו מבחינה מנטלית ומפריעות לנו להיות בשלוות נפש ובשמחה: תשוקה, דחייה, קהות רגש, דאגה וספקנות.  לא היה לי ספק לרגע על איזה מהם אני אתמקד. כניצולה מאוקיינוס של  דאגה הורית, ומתוך כבוד והוקרה לצמד המילים הנפלאות בשפת הפאלי (השפה ההודית העתיקה שדוברה בתקופת הבודהה) "אודצה קוקצ'ה" ((uddhacca-kukkucca), היה זה המכשול הרביעי, זה של חרטה-דאגה, שאותו , במיוחד את חלק הדאגה שבו, חוויתי  בחיי כמאתגר ביותר  (טוב , בואו נפסיק לכבס מילים, ונקרא לילד בשמו: הקשה ביותר 🙂 ).

תנודה או רעש של התודעה עולה לגבי העבר כחרטה: למה עשיתי… למה לא עשיתי… לו רק הייתי…..   ולגבי העתיד כדאגה: מה יהיה… ומה יקרה אם…  ואם אכשל….   בשני המצבים אנחנו מייצרים תסריטים המעמידים את המציאות מול פנטזיה: החרטה  מעמתת את מציאות העבר, את מה שקרה בפועל, מול פנטזיה חיובית, בה כל מעשי היו יכולים להיות שלמים ומושלמים, לו רק עשיתי אותם. הדאגה מעמידה את המציאות (בה עדיין לא קרה דבר) מול פנטזיה שלילית.   התוצאה של שניהם מדכדכת: החרטה מכרסמת בתחושת הערך שלנו, אפילו בתחושת הזהות שלנו, ומייצרת ביקורת עצמית קטלנית. הדאגה אוכלת אותנו מבפנים, ואינה מאפשרת לנו לחוות את מה שיש עכשיו, בשל החשש של מה שיהיה בעתיד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERAבשני המצבים התודעה שלנו אינה נמצאת עם גופנו, כלומר – בהווה.

אמא שלי, זכרונה לברכה, שהיתה חכמה ומצחיקה ועוד כהנה וכהנה, נהגה לומר שהתפקיד שלה הוא להיות אמא, אבל המקצוע שלה הוא לדאוג. ואוי, כמה שהיא היתה מקצוענית בתחום הזה. אפילו בבגרותי, היא דאגה שאתלבש נכון כדי שלא אצטנן (אבל אמא, בתל אביב לא צריך סוודר בערב באוגוסט..) ושלא אעבוד קשה מידי שמא אחלה (אבל אמא, אני חייבת לגמור להכין את השיעור/מאמר/פגישה למחר!).  היא דאגה שלא יאונה לי רע כשחזרתי מאוחר בלילה (אבל אמא, אני כבר בת 30/40/50, את לא צריכה לחכות לי בלילה כשאני יוצאת ), ושבן זוגי יתייחס אלי כראוי (אבל אמא, הוא מעצבן אותי בעיקר דווקא כשאת בסביבה…). היא אכלה את עצמה על כל משפט שני שאמרה ועל כך מעשה שביצעה ואולי השפיע על מישהו אחר לרעה. היא דאגה לבריאות שלנו, לחינוך שלנו. היא דאגה שלא יהיה לה מספיק כסף לזקנתה,  והיא בעיקר דאגה שבשנותיה האחרונות לא תישאר צלולה ובריאה. כן, היא היתה בהחלט דאגנית, אמא שלי.

וכקרבן של דאגה, פיתחתי "אלרגיה" למופעים האלה של דאגה וחרטה. חוויתי אותה כשתלטנות, כהתערבות בחיי, כביקורתיות.  הבטחתי לעצמי ש"אני ככה לא אהיה". וכך במשך שנים רבות עשיתי בדיוק אותו דבר – אבל מלהיפך. חסמתי כל בדל של שיפוטיות וביקורת עצמית, והתנהלתי כאילו העתיד מבטיח לי רק גן של שושנים. זה כמובן לא פטר אותי מתחושת אשמה ומדאגה, אלא בעיקר עיוור אותי למופעים של אלה כשהגיעו…

והנה המלכוד. בעברית, המילה דאגה מכסה למעשה שתי מילים שונות: האחת היא לדאוג מלשון לטפל Take Care, כלומר לעשות משהו, והשניה היא מלשון לחשוש, לחרוד , Worry.   יפה עשתה אימי, ויפה עשו כל האמהות, היהודיות והאחרות, שטרחו לטפל ולעשות לביתן, לילדיהן ולמשפחתן. עשיה שמאפשרת לפתור בעיות ולשנות תופעות שליליות הינה מבורכת. גם בחיינו הפרטיים וגם בחיי העבודה שלנו, אנחנו נערכים לעתיד. אין לנו שליטה על העתיד, כמובן, אבל אנחנו יכולים, בשכלנו, לבחון תרחישים שונים, שליליים, נייטרליים וחיוביים,  ולקדם באמצעות עשייה את מה שיכול לעזור לתרחישים החיוביים להתקיים, ולהקטין את ההסתברות לתרחישים השליליים.

דאגה במובן השני , כלומר החשש, הפחד והחרדה ממה שיכול לקרות בעתיד, מתאפיינת בעיוורון כלפי תרחישים חיוביים, או בטעות סטטיסטית שמגבירה בתודעה שלנו עשרות מונים את ההסתברויות השליליות. קל לראות את זה אצל אחרים. מוזר לגלות את זה אצל עצמך. הורים שפוחדים מהצעד הראשון של ילדיהם/מהכניסה לבית ספר , הגיוס לצבא, או מהיציאה לטיול הגדול. תלמידים שפוחדים מכישלון בבחינות, ועובדים ומנהלים שחוששים לקחת צעד שיש בו סיכון, כמו לומר משהו אמיתי, אוטנטי, לאנשים סביבם. גברים ונשים שפוחדים להיפגע ולכן נמנעים  מיחסים ומאהבה.  המשקל של התסריט השלילי , שמשהו רע עלול לקרות, גובר בקלות על כל אפשרות אחרת, למרות שההסתברות שלו במקרים רבים שולית.  הדאגה הזו, באופן פרדוקסלי, מוחשת כאחריות, כעשייה נכונה: הרי אנחנו אמורים לדאוג לאחרים, לעצמנו, לילדנו. טעות סמנטית, כבר אמרנו?  ובעיקר, הדאגה הזו מאופיינת לא פעם באובססיביות : אנשים מרגישים שאינם יכולים אלא להיות בתוכה, שאין דרך לעצור אותה.

חשוב לי לומר כאן שמבחינתי פחד וחרדה אינם בפני עצמם תופעות שליליות. פחד – התעוררות רגש כתוצאה ממצב מסוים שנתפס מאיים  – הרבה פעמים מוצדק, ועוזר לנו להימנע מסכנות . חרדה – רגש מתמיד ועמום יותר שאינו נובע מגורם מצבי  – מאפשרת רמת עוררות גבוהה. גם חרטה  מאפשרת תיקון ישיר או עקיף של המצב. אבל דאגנות וחרדה כמנהג, כדרך חיים, כאופן התבוננות אל העבר ואל העתיד, גורמים לשיתוק, לעצירת כל שינוי שעלול, רחמנא לצלן, להביא את העתיד השלילי הזה מהר יותר. דאגה גם אינה בריאה: היא גורמת לעייפות, דיכאון, מייצרת רעלים בגוף שמשפיעים לרעה על מערכת העצבים ועל הלב, מאיצה זקנה ומשפיעה אפילו על המוח: המוח שלנו, שתגובותיו אינן תמיד מבחינות בין דימיון לבין מציאות, כפי שהתגלה במחקרים רבים, עובר טראומה בשל מה שלמעשה לא קרה, ורוב הסיכויים גם לא יקרה.  כלומר, הגוף שלנו חווה את התסריט השלילי כאילו כבר קרה, ומושפע ממנו לרעה.

אבל יותר מכל דבר אחר,  דאגנות משפיעה על המציאות עצמה. אפשר אולי,להאמין, שמחשבות שליליות "ממגנטות" מהיקום מציאות שלילית, כפי שחסידי "חוק המשיכה" מסבירים לנו. אבל פשוט יותר להבין שמחשבות שליליות מיצרים נבואה שמגשימה את עצמה: אנחנו פועלים כאילו הפנטזיה השלילית מתקיימת, ומרוב ניסיונות למנוע אותה ולהזהיר ממנה, אנחנו בונים סביבה כל כך זהירה ונמנעת, שחוסמת את הסיכוי למשהו טוב שיקרה (למרות שמשהו טוב בכל זאת קורה, כי כך מתאפשר לומר את המשפט בן האלמוות – "אמרתי לך!").

הדלאי למה אומר: אם ניתן לתקן את הבעיה, אם המצב הוא כזה שאתה יכול לעשות משהו לגביו, אין צורך בדאגה. אם לא ניתן – דאגה לא עוזרת. לכן אין שום תועלת בדאגה!.

אז מה אם אין תועלת? אז פשוט להגיד לעצמי ולאחרים "אל תדאג, יהיה בסדר" ואז זה יפסיק? ואז אהיה חופשי ומאושר?

אנחנו יודעים שזה לא עובד ככה. להיפך, זה רק  מעצבן, מגביר את תחושת הבדידות הקיומית שלנו, את התחושה שאף אחד לא מבין אותנו, שאף אחד לא מבין את חומרת המצב.

אני רוצה להציע שלוש דרכים להתמודד עם הדאגנות: גישה רציונלית, גישה חיובית, וגישה תודעתית. וכדי להדגים אותן,  ניקח שלושה מצבים אפשריים שעומדים בפני אנשים בוגרים: אני עומדת בפני בחינה קשה, שהציון שאקבל בה יקבע את המשך הקריירה שלי. הבן שלי מתגייס לצבא, והתנדב לצנחנים. אימי בת התשעים הולכת ומאבדת את צלילות דעתה ואת חופש התנועה שלה.

על פי הגישה הרציונלית ה"קלאסית"  נתבקש  לעשות הערכת מצב שלוקחת בחשבון את כל טווח האפשרויות הקיימות, חיוביות ושליליות, ולהעריך הסתברויות לקיומן. מה ההסתברות שאצליח מול ההסתברות שאצליח במבחן?  מה ההסתברות שאם אכשל אוכל בכל זאת להמשיך בקריירה הרצויה לי? מה עשוי לקרות לבן שלי בצבא? מה  טווח ההשלכות של ההתנדבות שלו לצנחנים? מה הסיכויים? מה הסיכונים, מה ההסתברות שיפגע? מה עלול לקרות לאמא שלי, ולי, בתהליך ההזדקנות שלה? מה ההסתברות שמצבה ישתפר? מה ההסתברות שמצבה יחמיר?

על פי הגישה הזו, בהנחה שבסך הכל אני יודעת היטב את החומר למבחן, שאחוז הנפגעים בשנים האחרונות בצנחנים אפסי, ושרוב הסיכויים שמצבה של אימי לא ישתפר אלא יחמיר, רק בסיפור השלישי יש לי "באמת" סיבה לדאגה. רציונלית, איני צריכה לדאוג בשני המקרים הראשונים…. ויש לי הרבה דרכים מעשיות לפעול בהן: להמשיך ללמוד לבחינה, כדי לוודא שאני באמת יודעת את החומר, לעודד את הבן שלי לא להסתכן ולשמור על עצמו, ולחפש דרכים להקל על אימי ועלי בתהליך הבלתי נמנע של ההידרדרות במצב.  ועכשיו, נסו לספר את זה למי שנמצא בערב הבחינה, מלווה את בנו לבקו"ם, או רואה את הזרים חסרי האונים שהיו פעם הוריו…

הגישה של הפסיכולוגיה החיובית תאמר לנו להתכוונן לחשיבה חיובית. למשל – להעריך את התוצאות הטובות של מה שבכל זאת עשינו, או לדמיין "סוף" אחר, חיובי, למושא הדאגה שלנו, או תוצאות חיוביות למהלכים שליליים. פעם שמעתי את פרופ' יצחק אדיג'ס מספר על שני ילדים, שאחד היה שרוי תמיד בשמחה, השני בדאגה. כדי ל"טפל" בהם, הכניסו את הילד השמח לחדר מלא פרש של סוסים, ואת הילד הדואג לחדר מלא משחקים וצעצועים מהחלומות,. לאחר שעתיים נכנסו לחדר של הילד הדואג, ומצאו אותו עצוב, כי עוד מעט זה יגמר ויקחו ממנו את כל הצעצועים. נכנסו לחדר של הילד השמח, ומצאו אותו…. שמח, כי במקום שיש פרש של סוסים, בטח יגיעו עוד מעט הסוסים עצמם!

מאחר ומה שיקרה –  יקרה, בלי קשר לדאגה שלנו, עדיף לבריאותנו הפיזית והנפשית שנשתחרר ממנה, ונחליף אותה בגישה חיובית. כך, בערב המבחן, אני אדמיין את עצמי מצליחה , אחשוב על כל הדרכים בהם הבן שלי יכול לצמוח, להתפתח ולהצליח בצבא, ואת אימי שוקעת לאיטה במחוזות הדמנציה, מלווה באהבה ובטיפול של בני המשפחה, ואולי נפתרת מסבל מיותר. אבל האם אני רואה את כל טווח האפשרויות, או רק את החיוביות? האם הגישה הזו מאפשרת לי להתמודד באופן ראלי עם הסיכונים שיש במצב?

הגישה התודעתית הבודהיסטית, כפי שאני  מבינה אותה, תעודד אותנו דווקא לחוש את הדאגה, משום שברגשות ובתחושות עצמן יש אמת ויש חכמה. הניסיון להרגיע מדחיק ומכחיש את מה שיש. אלא שתוך כדי קיומה של התחושה ניתן להתבונן, בלא שיפוט, בדאגה כמות שהיא, כלומר כתנודה של התודעה, ולא כשיקוף של מציאות. בעוצמה שלה, במיקום שלה בגוף, בהשתנות שלה. הדאגה, לא הסיפור שמאחוריה, היא הנושא.

להתבוננות הזו יש כמעט תמיד השפעה מרפאת. היא מאפשרת לנו לתת כבוד לדאגה בלי להאמין לפנטזיות השליליות שדימיוננו מייצר, כאשר עצם ההקשבה לעצמנו בתשומת לב משקיט את תנודות התודעה. היא מאפשרת לנו לקבל את הטוב ואת הרע, את הקשה ואת הקל, שנמצאים ברגע הזה של תחושת הדאגה, ולהימנע מליפול בפח של הרגעה מעוורת או של סערה בכוס המים של הדימיון.

אני יכולה להיות בתוך חרדת הכישלון שלי, ואז להתבונן בה, או בפחד הקיומי כשבני הולך לצבא, או באבל שלי על האובדן המתקרב של אימי כפי שהיתה ועל אובדן עצמי כילדה של אמא שלי.  ואת כל אלה לשאת, בלי לברוח, אך בהשקטת הרוח. כך עשיתי. כך היה. את הבחינה עברתי, בני התגייס ואף השתחרר, ואימי הטובה, הדאגנית המקצועית, הלכה לעולמה בגוף שקרס וברוח שצלילותה נעכרה אך לא נעלמה, מוקפת באהבה ובדאגת טיפול נכונה של כל בני משפחתה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הסמל המסורתי של מכשול הדאגה הוא אוקיינוס, שפניו סוערים, אך תוכו עמוק ושקט.

כי ממקום של תודעה שקטה יותר, במעבר מדאגנות  ה-WORRY  שמפנה מקום לדאגה שלCARE , אנחנו יכולים לפנות יותר מקום לחכמה הפנימית שלנו, הכוללנית,המערכתית, זו שיודעת לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ולשנות את מה שאי אפשר לקבל.

1000 שולחנות

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

עוד 2 מקומות פנויים לתכנית "הזמנה לאי ידיעה", והזמנה לתערוכה

בימים הקרובים תסתיים ההרשמה לתכנית "הזמנה לאי ידיעה" שאני  מעבירה עם פרופ' יעקב רז בבית הספר "פסיכו-דהרמה בקמפוס ברושים". לפרטים כאן. התכנית מתחילה ביום 24.11.13 בין השעות 6-9 בערב.

בין ה 14-17 בנובמבר מתקיים בנמל יפו פסטיבל הודו. במסגרת הפסטיבל מוצגת תערוכת " על כנפי השאקטי", בה אני מציגה ציור של "חמש נשים בסארי". הנה ההזמנה לתערוכה, מוזמנים בשמחה.

הזמנה -על כנפי השאקטי

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ועוד מחזור של "הזמנה לאי ידיעה" יוצא לדרך…

cloud-of-unknowingחברים יקרים,

אחת לשנה נפתח מחזור חדש של התכנית שאני מעבירה יחד עם פרופ' יעקב רז, "הזמנה לאי ידיעה".  וממש עכשיו מתחילה ההרשמה לתכנית השביעית במספר, שתתחיל לקראת סוף חודש נובמבר.

אני מזמינה את מי שהיה להזמין את מי שלא היה, ואת מי שלא היה להתעניין….

להרשמה אצל לבנה, מקמפוס ברושים, בטל. 03-6411961, או במייל broshim@tauex.tau.ac.il. אם יש שאלות או תהיות, אנא פנו אלי בטופס  שבתחתית הרשומה  ואחזור אליכם.

הנה כמה משפטים על התכנית:

אין ביטוי שגור יותר בעולם העסקים מהקלישאה – הנכונה – שאנו חיים, יותר מאי פעם, בתקופה של חוסר ודאות. איך אפשר, בתקופה כל כך סוערת, לנהל עסקים ואנשים באופן חכם, שקול ומייטיב? האם רצוי לצמצם את אי הודאות, או אולי ניתן דווקא לאמץ אותה אל חיינו?  האם לראות באי וודאות בעייה שיש לפתור או לחסל, או מצב קיומי שיש לדעת לחיות אותו בחוכמה? האם ניתן לקבל החלטות נכונות תוך כדי  חיפוש יזום אחרי הלא ידוע, וויתור על הידיעה?  האם ניתן לנהל עסקים מתוך ענווה, נדיבות וחמלה?

זוהי תכנית בלתי שגרתית, המיועדת לקבוצה קטנה (עד 20 איש) של מנהלים בכירים, בעלי מקצוע חופשי ואנשי עסקים – מי שמתנסים וחווים יום יום באופן ישיר את אי הודאות.  ננסה לגלות כיצד  אי-ידיעה על היבטיה השונים, בחיינו שלנו, בקשר עם עובדים, לקוחות ומתחרים, בשוק התחרותי בו אנו פועלים, יכולה להיות נכס ולא אוייב שיש להלחם בו. נעשה זאת מתוך עולם העבודה של משתתפי הקורס, ודרך מפגש עם שיטות  למידה לא קונוונציונליות כמו – קואנים, סיפורי זן, מדיטציה, התנסויות, משחקי תפקיד וניתוח אירועים.

זה אינו קורס בבודהיזם, ואף לא קורס ביישום הבודהיזם לניהול

זה אינו קורס בניהול, באיסטרטגיה עסקית, או ביישומיהם.

זוהי תכנית שבה אנו מזמינים מנהלים בכירים, אנשי עסקים ובעלי מקצוע חופשי, למפגש חיובי עם אי הודאות שבה אנו חיים,  עם אופני מחשבה ופעולה שמטרתן פתיחת מרחב התגובות האוטומטיות שכל אחד מאיתנו פועל מתוכן.  הבודהיזם ותיאוריות ניהוליות חדשניות מהוות את המצע לכך.

הלמידה, למעט מפגש אחד או שניים, תכונן סביב אירועים מהחיים (המקצועיים והאישיים) של המשתתפים.  למידה תיאורטית  תתקיים באמצעות הרצאות קצרות, על פי הצורך והדינמיקה של הקבוצה, ועל קריאה בבית של חומרים שיומלצו על ידי מנחי התכנית.  כל מפגש יתחיל במדיטציה.

תוכנית המשך בת 6 מפגשים ויום מרוכז תוצע למסיימים.

מבנה התוכנית

9 מפגשים בימי ראשון, בין השעות: 21:00-18:00 , + יום מרוכז בתאריך: 17.1.14. תאריך פתיחה:  4.11.13. תאריך סיום: 26.1.14

פורסם בקטגוריה הוראה | כתיבת תגובה