ליבי, ליבי לביבי: על הפגנות וחכמת ההמון

 ליבי , ליבי לביבי.

היו הפגנות בארץ שעשו הבדל, והיו מאבקים, בדרכי שלום או אלימים. היו שביתות ארוכות ויקרות  והיה שיח פוליטי בין בעלי דעות מנוגדות.  לפעמים הובילו אותם צעירים, לפעמים עובדים, לפעמים תומכי שמאל או ימין, ובקיצור – כל מי שרצה לשנות את סדר היום הציבורי.  כל אלו אינם חדשים. כל שלטון וכל משטר  מוצא את הדרכים שלו להתמודד איתם, בין אם להקשיב ולהכיל אותם, בין אם לחנוק ולהשתיק אותם. בכל מקרה, גם אלה וגם אלה  מצפים מהממשלה להגיב, לענות ולפתור את הבעיות שמועלות על סדר היום.

אבל הפעם יש משהו שהוא שונה מהותית. לא רק בכך שהפעם המפגינים הם חברי ה"רוב הדומם" ולא מיעוט כזה או אחר, לא רק בכך שהם אינם מייצגים סקטור כזה או אחר אלא את כל רבדי העם (גם אם חלקם חוששים להזדהות מסיבות פוליטיות). לא רק בתביעה לצדק חברתי שנשמעת מוזרה למאה העשרים ואחת, ואפילו לא רק באופן הגיוס של העם דרך ה"פייסבוק" והרשתות החברתיות, או בהתגייסות הכוללת של גופים כביכול לא סבירים, כמו העיתונות הכלכלית, פקידי משרד האוצר ואפילו הטייקונים לדרישה הזו.

השוני בא לידי ביטוי בדרישה "לא לספינים". ובמילים אחרות: כל פתרון שתציגו בפנינו, ממשלה יקרה, בימים הקרובים, יתפס כ"שליפה": כניסיון להשתיק, לשחד או לבטל אותנו. משום שהדרישה שלנו אינה לפתרונות מהירים קיימים, כאלה או אחרים. הנה, לקח כמה שבועות עד ש"ראשי המפגינים" הצליחו להסכים על רשימת דרישות, שרובם הינם ארוכי טווח ולא מיידיים. כלומר: אנחנו לא מצפים שאתם תתכנסו, תחשבו, תתכננו או תשלפו ותפתרו לנו את הבעיות.

לא, התביעה האמיתית היא לשינוי סדרי עולם:  לדרך בה אנחנו מצפים מהממשלה לפעול, לתהליכים בהם מתקבלות ההחלטות. לא רק במרחב השיקולים שבאים בחשבון כאשר מתקבלת החלטה, אלא באופן בו הקול של הציבור נשמע בתהליך הזה.

במילים אחרות: לא לפוליטיקה הייצוגית, כן לביטוי ישיר של חכמת ההמון.

בדרך כלל יש למושג הזה, ה"המון", משמעויות שליליות: אספסוף, היגררות אחרי מה שקורה, אחרי הצד הנמוך והרדוד של התכנסות המוני אדם שמאבדים את הראש. אבל ה"המון" הפעם אינו מתלהם, ואינו נגרר. אולי מנהיגיו הצעירים טועים פה ושם, מתוך חוסר ניסיון או מתוך שכרון כח מיידי.  או מתלהבים מדי מהתמיכה הגורפת.  אבל  משהו אחר ומיוחד קורה בשיח שמתרחש בין יושבי האוהלים לבין עצמם, ובינם לבין עוברי האורח, וקוראי העיתונים, וצופי הטלביזיה: זהו שיח של הקשבה. פשוט הקשבה לאחר. הקשבה בלי פחד, בלי פתרונות מראש, בלי עמדות מאוד מגובשות מה כן צריך לעשות, ומה אסור לעשות, מי צודק ומי טועה. זהו שיח מחפש, מברר, בודק ובדרך כלל מכבד את האחר, את צרכיו וכאביו, שומע את הקולות השונים שנשמעים, ומנסה למצוא גישה שתשלב בין הצרכים של המדינה לצרכים של הקבוצות השונות שבה, ולצרכים של האזרחים הבודדים שבה.

זה אינו שיח נאיבי, למרות צעירותם של המפגינים. בני העשרים והשלושים הללו גדלו כדור ציני, מול טלביזיה בה השיח ה"נכון" הוא ויכוח מר ומעליב, עמדות קיצוניות ואי הקשבה, מול פוליטיקאים וחברי כנסת שנואמים כל אחד לעצמו, מול "ראליטי" ריקני  של "סלבריטאים"  לרגע.  אם כבר, זהו שיח "פוסט ציני": כאשר מחליטים לוותר, בהבנה נחושה, על הנוחות שבציניות, ומוכנים לסכן אמונה, מעשה והקדשת זמן ואנרגיה להתארגנות חדשה של  צ דק חברתי.  כי כאן נדרשת התארגנות חדשה. אין לה שם נוח כמו "קפיטליזם" או "סוציאליזם" או כל "איזם" אחר שאפשר לצאת איתו או נגדו. אולי פעם יהיה לה. ואולי לא.

וזהו, בעיני, האתגר לביבי, ולחבריו. זוהי הדרישה, כפי שאני מבינה אותה:  מנהיגות בעינינו אינה שתמצאו לנו פתרונות, אלא שתקשיבו לנו, בראש ובלב פתוח. דברו איתנו, לא אלינו. לא מעלינו. תחשבו איתנו, נחשוב איתכם. גייסו גם את התשוקה שלנו, את האנרגיה המדהימה שאנחנו מביאים. ברור לנו שלנהל את מדינת ישראל אינה משימה פשוטה, ופתרונות פשוטים אינם אפשריים. אבל הקשיבו לחכמה שלנו, לא רק לסיכון שאנחנו מייצגים עבורכם. יש שיטות ודרכים בהן מערכות מורכבות מאפשרת לחכמת ההמון לעלות ולהישמע. חלקן במפגשים אמיתיים, חלקן במפגשים וירטואליים.  חפשו את הדרכים הללו, צרו מרחבים פתוחים לשיח מרובה קולות ואפשרויות. רק כך תיפתח ההזדמנות לפתרונות חכמים, כוללניים וחדשניים, שמתאימים לתקופה הזו.

האם אתה שומע, ביבי? האם אתה מקשיב?

פורסם בקטגוריה על המצב | 3 תגובות

השתתפות תערוכת ציור קבוצתית – צבע הדברים 2

ב – 5 למאי נפתחת תערוכה קבוצתית (בהשתתפותי) בנמל יפו, מחסן 2. הפתיחה בשעה 20:00.  אוצרת – ברוריה הסנר. ימי הפתיחה – ימי חמישי 19-21, ימי שישי 11-20, ימי שבת 11-20.

פורסם בקטגוריה על אומנות | 2 תגובות

תערוכת צילום – הלך רוח

ביום שישי ה׳8 לאפריל נפתחה תערוכת צילום שלי , הלך רוח, במשרדי חברת "עמדה", רח הסדנאות 10 בהרצליה פיתוח. נורית ברמן, בעלת עמדה וחברה טובה החליטה לקראת חגיגות עשרים שנה לעמדה להעמיד את הקירות של המשרד החדש לרשות מנהלים-צלמים. מחוץ לתמונות הרגילות כל צלם יציג גם תמונה אחת שמשקפת את תפיסתו את הניהול.
התערוכה תכלול מעל 30 צילומים, ביחידים, זוגות ושלשות. אלו תמונות שצולמו בכל רחבי העולם בשנתיים האחרונות, ביפן ויוון, ארה״ב ובולגריה, גליל ונגב. המשותף להן הוא אותו הלך רוח ציורי, פיוטי, מדיטטיבי., לא לגמרי בפוקוס.
כל התמונות בתערוכה מועמדות למכירה. התמורה תעבור במלואה לאחת משתי עמותות, כנפיים של קרמבו, תנועת נוער לילדים עם מוגבלויות, ומקום אחר, הוסטל לבני נוער בתל אביב.

התערוכה תתקיים כחודש. לתאום ביקור – מירב (מעמדה) בטל. 09-9722222, או ישירות אלי, orasetter@gmail.com. אהיה בתערוכה גם ביום שישי, ה29.4, בין השעות 11-14.

פורסם בקטגוריה על אומנות | כתיבת תגובה

הצעה לתקן חדש לניהול ידע

במהלך השנה האחרונה הצטרפתי לועדה מטעם מכון התקנים לקביעת תקן לתחום של  ניהול ידע. יחד עם כמה אנשי מקצוע נפלאים כתבנו וערכנו את התקן (התרומה שלי בעיקר בנושא של תרבות של ניהול ידע).

התקן נמצא כרגע בבחינה ציבורית לפני שיתקבל, וכל חברי מתחום ניהול הידע מוזמנים לעיין בו ולהעיר את הערותיהם. ב – 30.3 יתקיים שימוע בנושא, פרטים למתעניינים אצלי ora@setter.co.il כשיהיו…

הנה טיוטת התקן:  25006-DRAFT FOR COMMENTS-27 -FEB- 2011

פורסם בקטגוריה מאמרים מקצועיים | כתיבת תגובה

תקציר הרצאה בכנס רוחניות עכשווית – שיתקיים ב 15.3.2011

במהלך הכנס שיתקיים ב15.3.2011 באוניברסיטת חיפה, יתנהל המושב של רוחניות וניהול, ובו נציג, פרופ' יעקב רז ואני, את ההרצאה הבאה:

הזמנה לאי ידיעה: תיאור אירוע של המפגש הלא ידוע בין בודהיזם וניהול

תקציר:

בכנס של האקדמיה לניהול, הגוף המרכזי של חוקרים מכל העולם בנושאי ניהול,  שיתקיים בשנת 2011, נקבע הנושא המרכזי כ"מפגש מזרח ומערב". את המפגש הזה אנחנו מממשים כבר מספר שנים, בתכניות לימוד שונות שנערכו במסגרת האקדמית למנהלים של להב, בפקולטה לניהול, ובמקומות נוספים, בעולם העבודה בכלל, ולמנהלים בפרט.  בכנס נרצה להציג את אותם נושאים בהם ראינו את התרומה של שילוב הידע הניהולי המערבי עם הבודהיזם, ויכולת ההזנה ההדדית של שני מקורות הידע וההתנהלות הללו, לניהול יעיל ומייטיב.

במהלך ההרצאה נתאר את מהלך הלמידה כפי שהתגבש במספר מחזורים ובתכניות השונות,  ואת המוטיבים המרכזיים שנוצרו. לאחר מכן נתאר באמצעות שלושה אירועים שנאספו מהתכניות הללו את הלמידה המתרחשת בקבוצה ואת תוצאותיה.

האירוע הראשון יהיה סביב הנושא של הקצאת תשומת לב פתוחה לתהליכים בסביבה ובתודעה של המנהלים עצמם, (ספיגת תשומות מהסביבה ותהליך הטרנספורמציה לתפוקות, מרכיבים מתוך גישת המערכות הפתוחות) ואימון ב "מיינפולנס" , בין אם אימון במדיטצית ויפאסאנה ובין אם במדיטצית  סאמאטה : נתאר את מהלך של האימון על יכולת ההבחנה המוותרת על קטגוריות הגדרה  ידועות מראש של המציאות, ונספר על ההשלכות של אימון זה.

האירוע השני יהיה  ניהול בתנאי מורכבות,  כאשר גורמים שונים (עובדים, לקוחות, ספקים) מתנהלים על פי חוקיות מסוימת משלהם, היכולת להגיע לניהול "כאורדי" (שילוב של כאוס וסדר, מושג שקבע די הוק, מייסד חברת "ויזה") בתנאים אלו,  שליטה אינה אפשרית, וזרימה חפשית אינה רצויה.  נראה את החיבור למושגים של התהוות מותנית וריקות, ונספר על התובנות של המשתתפים מתרגול זה.

האירוע השלישי יהיה סביב התנהלות במצב של משא ומתן עוין: בין פרטים בסיטואציה של פוליטיקה ארגונית, ובין ארגונים,  בסיטואציה של שיתוף פעולה עסקי בין ארגון גדול וחזק לבין ארגון קטן שתלוי בו. נראה כיצד הבנה של המורכבות של תחרות ושיתוף פעולה בו זמניים מחד, ושל תרגול אנאטה – אין אני – והקשבה וראייה מרחיבה מאידך, שנובעת מדיבור נכון, מעשה נכון ותרגול של חמלה, איפשרה בשני המקרים פתרון שמייטיב עם שני הצדדים.

פורסם בקטגוריה מאמרים מקצועיים | כתיבת תגובה

השיבה מהודו

הזמנתי את עצמי לאי ידיעה.
כבר כמה חודשים שאני מתכננת את הנסיעה הכמעט שנתית שלי להודו. מתכננת מבחינה זו שפיניתי את הזמן ועשיתי הכל כדי שהנסיעה לשלושה שבועות תמימים תתאפשר
וכך תכננתי:
חמישה ימים ראשונים אשתתף בכנס על רוחניות וניהול בהרידוור
אחר כך ? מה שירגיש נכון. בלי תכניות. שם בודאי כבר אדע
כבר כמה שבועות לפני הנסיעה שעבדתי קשה כדי לסיים הכל לפני הנסיעה
ביום שני נסעתי
ביום שלישי בלילה הגעתי להרידוור עם חברי הטוב רג׳ש שאסף אותי בשדה התעופה ודאג לכרטיסי הרכבת
ביום רביעי וחמישי ישבתי בכנס
ביום חמישי אחרי הצהרים נסעתי לביקור ברישיקש ושם החלטתי – כאן אבלה את השבועיים הבאים
ביום חמישי בערב נפלתי במדרגות הגסט האוז וקרעתי את הרצועה בקרסול
רנטגן במרפאה אחת, רופא בבית חולים אחר, גבס, אסור לדרוך, רגליים למעלה
לא ויתרתי על הצגת המאמרים בכנס
לא ויתרתי על קבלת פרס המחקר של הכנס
כן ויתרתי על המשך הנסיעה
וחזרתי לארץ
את השבועיים שנותרו לחופש אבלה כנראה פה בבית
אין כמו הבית….

פורסם בקטגוריה אישי | 5 תגובות

מאמר בגלובס: רעבים להצלחות

כתבה בעיתון גלובס, של העיתונאית ענת כהן, בה אני מרואיינת.

יובאו כאן הפתיח ודברי שלי, כל השאר נמצא בלינק שלמטה

את התרחיש הזה אנו עוברים כל כמה שבועות, כשכותרות החדשות מדווחות על אנשי עסקים סלבים, פוליטיקאים או מנכ"לים שהיה להם הכול אבל הם רצו יותר, כשלו ואיבדו את כל עולמם. גם במקרה של הירשזון, בר-לב, אולמרט, טייקוני הולילנד, ראשי קופת חולים מאוחדת – תפסנו את הראש בידיים ושאלנו: למה לעזאזל הם היו צריכים את זה? למה אדם שנהנה ממילא מתהילה, כוח וחשבון בנק מרופד שיכול להספיק למספר דורות אחריו, רוצה יותר ויותר, ומדוע ה"בור" הזה אף פעם לא מתמלא. אבל למה להתחסד? מוקש זה של רצייה כפייתית לא מדלג גם על האדם הממוצע ברחוב שרוצה יותר ויותר – כסף, מעמד, כוח, בית גדול יותר, אוטו מהיר יותר, סלולר משוכלל יותר – למרות שיש לו די והותר כדי להיות מבסוט.

"Wanting Mind" הוא המונח התודעתי שמתאר בעירה פנימית זו שלא יודעת שובע, ובמחוזות העסקיים מייחסים לו קונוטציות חיוביות, שהרי כל בעל מניות יגיד לכם שהוא מחפש "מנהל רעב שיתדלק את הארגון". אז מה קורה שם בדרך שהופך את איש עסקים או המנהל לגרידי ברמה כזו שמכשילה אותו ואת הביזנס? אגב, גרידיות כזו של מנהל אינה מתבטאת בהכרח רק בכסף אלא גם בניסיונות שלו לנכס לעצמו יותר טריטוריות בארגון, לשלוט על יותר כפיפים ואפילו לכבוש יותר נשים.

אז מה השתבש במנגנון הרצייה הזה? מהו האימפקט של הרעב הבלתי מסופק הזה על הביצועים של הביזנס של החברה, על הסביבה הארגונית שלה ועל אושרו של המנהל? האם יש לו תקנה? ארבעה מנכ"לים בכירים ומרצה-חוקרת מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב שוטחים את תובנותיהם.

המלצות אופרטיביות למנכ"ל התאוותן

עפ"י ד"ר אורה סתר, מרצה בביה"ס למינהל עסקים באוני' תל אביב ויו"ר פסיכו-דהרמה

1. אל תיתן לתשוקה לייצר עיוורון. רוב הארגונים העסקיים מבוססים על תאוות בצע. בהגדרה מטרתם היא "השאת רווחים לבעלי המניות". יחד-עם-זאת, לא נמצא כמעט מנהלים שיגדירו עצמם 'גרידיים'. התשוקה הזו לעוד ועוד יוצרת עיוורון מובנה. ברגע שהמנגנון מתקלקל, המנהל הופך עיוור לחמדנותו שלו. אם ישאלו אותו איך הוא מכנה את הרצייה הבלתי פוסקת שלו? הוא ייחס אותה למושגים עם קונוטציה חיובית: "אני הישגי, שאפתן, יזמי, פרואקטיבי" וכו' . אגב, לאנשים מצליחים, לאנשי עסקים ולמנהלים יש צורך חזק בשליטה ובכוח, אבל לחלק מהם, אלה שנמצאים בשלב התפתחותי גבוה יותר, יש בקרות נלמדות: מעצורים פנימיים וחיצוניים. מנהל מפותח יותר רואה את החמדנות שלו, הוא רואה את זה שהוא "רוצה עוד ועוד", אבל במקביל הוא לא מוכן לתת לדחפים שלו לשלוט בו ולנהל אותו.

2. אל תיתן לתרבות לנצח את האישיות. יש משהו בתרבות הקפיטליסטית שמקדש את הבצע, רואה בו כוח מניע, בסיס לקיום החברה והכלכלה, ואכן הקפיטליזם קידם את החברה והכלכלה. הבעיה אינה בקפיטליזם פר-סה, אלא בהיעדר בלמים, איזונים ווסתים. מתי מנגנון זה של בלמים התקלקל? כשהתחלנו לראות רק את עצמנו, כשמנהל חושב It's about me. כשהוא רוצה רק בשביל עצמו ולא רואה שום דבר ממטר, הוא יגלה שאת הבור הזה של הרצייה שום דבר כבר לא מרגיע. ברמת המקרו, לכוח המצמיח הזה יש גם צד הרסני: בחברה הקפיטליסטית המודרנית הוא הוביל לאובדן משמעות, לאובדן סולידריות, איבדנו גם את השלווה, את היכולת לעצור ולנוח ואת היכולת לשאול שאלות עמוקות יותר.

3. אל תשווה את עצמך לאחרים. אין סכום אובייקטיבי שממנו והלאה המנהל ירגיש שבע. המטרה לא נייחת. היא זזה כל הזמן והרעב הזה הוא בור שלא ניתן למלא אותו. אגב, חלק מהחמדנות קשורה גם ליכולת של האדם המודרני להשוות את עצמו אל אחרים בקנה מידה רחב וגלובלי יותר. אני רוצה להזכיר, שהנסיקה של שכר הבכירים קרתה כשדיברו על הסוגיה הזו בתקשורת. באופן פרדוקסלי, דווקא ההצפה של הנושא (שבמקורה נועדה כדי לתקן) יצרה קלקול גדול יותר. מה שקרה הוא שמנהל בחברה איקס אמר לעצמו: "מה? האידיוט הזה שמשתכר בחברה הלא נחשבת ההיא מרוויח פי-ארבעה ממני? גם אני רוצה יותר". היום, יותר מבעבר, אנשים משווים את הפוזיציה שלהם עם אחרים. אם פעם ההשוואה הייתה בקבוצה מצומצמת שבה חיית: עם הבוס, עם העמית, עם השוליה, הרי שהיום בגלל הניידות האינסופית, הנגישות והגלובליזציה כל אחד יכול לראות כיצד העשירים שם למעלה חיים.

 
הנה הכתבה במלואה

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1291834288877&did=1000606657

פורסם בקטגוריה מאמרים מקצועיים | כתיבת תגובה

משחקים שלמדתי מאמא

משחקים שלמדתי מאימא: על תחרות ושתוף פעולה. מאת אורה סתר

כשהייתי ילדה, אמא שלי לימדה אותי לשחק "שבץ נא". אלא שאז קראנו לזה "Scrabble", משום ששיחקנו באנגלית. פעם בשבוע, ולפעמים יותר, היא היתה פותחת את הקופסה, מוציאה את הלוח ואת האותיות, מכינה את מילון "אוקספורד" , משרטטת שתי עמודות על דף נייר (כתוב בצידו השני, כי לא מבזבזים נייר), אחת לנקודות שלה ואחת לשלי, ומאותתת לי לשבת מולה. 
והתחרות התחילה
זוכרים את המשחק? לכל אות יש ערך, החל מהפשוטות בעלות נקודה אחת, עד היקרות ביותר, כמו "קיו" ו"אקס". על המפה אפשרות להכפיל או לשלש אות או מילה .
ומתחילים

וכך למדתי: את החסרון היחסי שלי של אי ידיעת אנגלית (אמא הרי למדה ב"אבילינה דה רוטשילד", מעוז אנגלי ידוע בירושלים) אני יכולה להשלים ביתרון היחסי שלי: אי ידיעת אנגלית (ולכן  היכולת להמציא מילים, ואחר כך לבדוק אם הן אכן קיימות, לפחות על פי האוקספורד)
וכך למדתי: לא מספיק לנצח אחת את השניה, צריך לנצח את המשחק
וכך למדתי: משחק נחשב לטוב באמת רק כאשר סך כל הנקודות של שתינו גבוה. פחות מ700 נקודות ביחד פשוט לא נחשב למשחק  טוב.
וכך למדתי: לפעמים צריך להקריב אותיות טובות כדי "לפתוח" את כל המפה ולאפשר את ההמשך של המשחק
וכך למדתי: להנות מ"מילה טובה" אם היא מתוחכמת ומפתיעה, גם אם היא לא שלי
וכך גם למדתי: המשחק ימשיך שוב ושוב

אז למדתי אנגלית, כולל מילים שרק אמא שלי, אני ומילון אוקספורד הכרנו

ובעיקר למדתי להתחרות בכיף , להנות מהניצחון בלי בושה, אך גם לדעת להקריב ולשתף. ובעיקר למדתי שהמשחק עצמו חשוב לא פחות מהנצחון

כשגדלתי פגשתי הרבה אנשים  שפחדו מתחרות, כעסו על המתחרים שביקשו לנצח, ו"נתקעו "בחסרון היחסי" שלהם
ופגשתי גם הרבה אנשים שמתוך הרצון לנצח שכחו את  היופי של המשחק, את קיומו של המשחק הבא, או את העובדה שהמתחרה שלהם לא נעלם מהבמה לאחר המשחק,  צריך להמשיך לחיות איתו

לא נהניתי לשחק עם אלה, וגם לא עם אלה
אבל כששיחקתי עם מי שהבינו את המורכבות, ואהבו את המשחק לא פחות מהניצחון, יכולתי להנות, גם כאשר שם המשחק הפך לפוליטיקה ארגונית, או לאסטרטגיה עסקית תחרותית, וגם כשזה הרגיש פחות כמו משחק, ויותר כמו החיים עצמם. וגם כשהפסדתי, וגם כשניצחתי. ולפעמים שניהם ביחד.

כשלמדתי את תיאורית המשחקים, הבנתי שקוראים לזה משחק של אינטרסים מעורבים: שכמעט אין מצב של ניגוד מוחלט של אינטרסים, או זהות מוחלטת של אינטרסים. כמעט כל המשחקים בחיים, גם כשהם לא  מרגישים כמו משחק, יש בהם גם תחרות וגם שיתוף פעולה, גם ניגוד וגם זהות. או אז גם הבנתי  שהבעיה המרכזית בהחלטותבמצבים כאלה היא זו של אמון.
כשלמדתי ניהול, הבנתי ש"תחרות" ו"שיתוף פעולה" אינם מושגים שמוציאים אחד את השני, אלא מתקיימים זה לצד זה: "קואופטישן" קראנו לשילוב הזה, שלוב של cooperation ו – competition. ועוד יותר התחזקה בי ההבנה שהמרכיב המרכזי לאפשרות הזו הוא – אמון.

כשלמדתי בודהיזם הבנתי שעצם האחיזה במושגים האלה, בהגדרות של תחרות ושיתוף פעולה, היא המצמצמת את הפעולות שלנו, את מרחב האפשרויות שלנו. כשאני קוראת למצב "תחרות" אהיה מכווננת להלחם ב"יריב", ומושגים של יופי המשחק או חשיבותו יעלמו. כשאקרא למצב "שיתוף פעולה" אתכווננן רק לעשיה משותפת, אופתע מפעולות חד צדדיות, ארגיש נבגדת,  ואבוש בשמחת הנצחון.
כל כך מהר התודעה מגדירה את המצב, כך או כך
כל כך מהר מרחב האלטרנטיבות לפעולה מצטמצם
תחרות
או שיתוף פעולה
להלחם
או
לבטוח
אויב
או
שותף
אבל החיים האמיתיים נטולי הגדרות, ורק לעיתים נדירות הם בדיוק כך או כך:
ולפעמים הם רגע כך ורגע כך
ולפעמים גם כך וגם כך
ולפעמים לא כך ולא כך
ולפעמים זה כל כך פשוט
כמו
אמא שלי
ואני
וההנאה  שבמשחק טוב.

מוקדש באהבה לל'. שהתחרות עם היריב הנצחי שלה גרמה לה לרוץ מהר יותר וחזק יותר, לשווק ביצירתיות ללקוחות ולהוציא ספר ("כי אני יודעת שגם הוא כותב") עד שנפגשה איתו, והחלה מסורת חדשה של פרוייקטים משותפים, לש' שקיבלה את כל העצות החבריות לנקוט באסטרטגיה תחרותית אגרסיבית  כשמתחרים נכנסו לתחום שלה, עד שבאופן מפתיע קיבלה מהם הצעה שאי אפשר לסרב לה,
לי' שהקשיב לכעס ולתסכול של המתחרה המרכזי שלו 48 דקות בסקרנות לא סגורה וסגר איתו עיסקה ב5 דקות, ולג' שהסכימה להקשיב ובאמת להבין את מי ששמה לה מכשולים בדרכה לתפקיד הבכיר החדש…

וכמובן מוקדש באהבה ענקית לאמא שלי ז"ל, מזל ליננברג -נבון….

ד"ר אורה סתר מעבירה, החל מה – 14 באוקטובר, יחד עם פרופ' יעקב רז, את התכנית "הזמנה לאי ידיעה"למנהלים ואנשי עסקים.

 

פורסם בקטגוריה אישי, מאמרים מקצועיים | תגובה אחת

ועוד תכנית חדשה – ה"מה" שבין לבין – פסק זמן בקריירה ועשיית שינוי בחיים

ועוד תכנית חדשה שתתחיל בחודש אוקטובר. הפעם עם יובל אידו טל ופסיכו-דהרמה, ועם נורית ברמן מחברת "עמדה".

תכנית שמיועדת לאנשים שרוצים לעשות פסק זמן כדי לשקול מחדש את מסלול החיים שלהם, בעיקר תוך דגש על הקריירה, בשילוב של מושגים וחשיבה מעולם הרוח הבודהיסטי, וניסיון חיים של " הד הנטרית" שהקימה את קבוצת השמת הבכירים הגדולה בארץ.

לפרטים – אצלי – ora@setter.co.il , או אצל דנה בפסיכו-דהרמה, 03-7440999, Info@pdharma.co.il

פורסם בקטגוריה הוראה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

הזמנה למחזור נוסף של "הזמנה לאי-ידיעה"

באמצע אוקטובר נפתח מחזור נוסף של התכנית "הזמנה לאי ידיעה". התכנית הזו משותפת לפרופ' יעקב רז ופסיכו-דהרמה, ולי.  זה יהיה המחזור השלישי של הקורס, ונדמה לי שהתגובות אליו טובות….

את הקורס בנינו לאותם אנשים אשר חוסר ודאות נמצא במרכז העשייה שלהם: מנהלים בכירים, עצמאים, אנשי עסקים. כל מי שהמקום הזה של אי ידיעה נדמה לו כחיסרון, כבעיה. אנחנו רוצים לבחון מחדש את העמדה הזו, בקונטקסט הארגוני – עסקי, ולראות אם הבחינה מחדש מאפשרת התנהלות אחרת, שמייטיבה יותר איתנו ועם הסביבה.

אני חושבת שזה אחד הקורסים האהובים עלי ביותר. אני נהנית מאוד ממנו, ואני רוצה להזמין את חברי להשתתף בו. אפשר לפנות אלי לקבל פרטים נוספים, ora@setter.co.il, או לדנה מפסיכו-דהרמה 03-7440999, info@pdharma.co.il

פורסם בקטגוריה הוראה | כתיבת תגובה