ליבי , ליבי לביבי.
היו הפגנות בארץ שעשו הבדל, והיו מאבקים, בדרכי שלום או אלימים. היו שביתות ארוכות ויקרות והיה שיח פוליטי בין בעלי דעות מנוגדות. לפעמים הובילו אותם צעירים, לפעמים עובדים, לפעמים תומכי שמאל או ימין, ובקיצור – כל מי שרצה לשנות את סדר היום הציבורי. כל אלו אינם חדשים. כל שלטון וכל משטר מוצא את הדרכים שלו להתמודד איתם, בין אם להקשיב ולהכיל אותם, בין אם לחנוק ולהשתיק אותם. בכל מקרה, גם אלה וגם אלה מצפים מהממשלה להגיב, לענות ולפתור את הבעיות שמועלות על סדר היום.
אבל הפעם יש משהו שהוא שונה מהותית. לא רק בכך שהפעם המפגינים הם חברי ה"רוב הדומם" ולא מיעוט כזה או אחר, לא רק בכך שהם אינם מייצגים סקטור כזה או אחר אלא את כל רבדי העם (גם אם חלקם חוששים להזדהות מסיבות פוליטיות). לא רק בתביעה לצדק חברתי שנשמעת מוזרה למאה העשרים ואחת, ואפילו לא רק באופן הגיוס של העם דרך ה"פייסבוק" והרשתות החברתיות, או בהתגייסות הכוללת של גופים כביכול לא סבירים, כמו העיתונות הכלכלית, פקידי משרד האוצר ואפילו הטייקונים לדרישה הזו.
השוני בא לידי ביטוי בדרישה "לא לספינים". ובמילים אחרות: כל פתרון שתציגו בפנינו, ממשלה יקרה, בימים הקרובים, יתפס כ"שליפה": כניסיון להשתיק, לשחד או לבטל אותנו. משום שהדרישה שלנו אינה לפתרונות מהירים קיימים, כאלה או אחרים. הנה, לקח כמה שבועות עד ש"ראשי המפגינים" הצליחו להסכים על רשימת דרישות, שרובם הינם ארוכי טווח ולא מיידיים. כלומר: אנחנו לא מצפים שאתם תתכנסו, תחשבו, תתכננו או תשלפו ותפתרו לנו את הבעיות.
לא, התביעה האמיתית היא לשינוי סדרי עולם: לדרך בה אנחנו מצפים מהממשלה לפעול, לתהליכים בהם מתקבלות ההחלטות. לא רק במרחב השיקולים שבאים בחשבון כאשר מתקבלת החלטה, אלא באופן בו הקול של הציבור נשמע בתהליך הזה.
במילים אחרות: לא לפוליטיקה הייצוגית, כן לביטוי ישיר של חכמת ההמון.
בדרך כלל יש למושג הזה, ה"המון", משמעויות שליליות: אספסוף, היגררות אחרי מה שקורה, אחרי הצד הנמוך והרדוד של התכנסות המוני אדם שמאבדים את הראש. אבל ה"המון" הפעם אינו מתלהם, ואינו נגרר. אולי מנהיגיו הצעירים טועים פה ושם, מתוך חוסר ניסיון או מתוך שכרון כח מיידי. או מתלהבים מדי מהתמיכה הגורפת. אבל משהו אחר ומיוחד קורה בשיח שמתרחש בין יושבי האוהלים לבין עצמם, ובינם לבין עוברי האורח, וקוראי העיתונים, וצופי הטלביזיה: זהו שיח של הקשבה. פשוט הקשבה לאחר. הקשבה בלי פחד, בלי פתרונות מראש, בלי עמדות מאוד מגובשות מה כן צריך לעשות, ומה אסור לעשות, מי צודק ומי טועה. זהו שיח מחפש, מברר, בודק ובדרך כלל מכבד את האחר, את צרכיו וכאביו, שומע את הקולות השונים שנשמעים, ומנסה למצוא גישה שתשלב בין הצרכים של המדינה לצרכים של הקבוצות השונות שבה, ולצרכים של האזרחים הבודדים שבה.
זה אינו שיח נאיבי, למרות צעירותם של המפגינים. בני העשרים והשלושים הללו גדלו כדור ציני, מול טלביזיה בה השיח ה"נכון" הוא ויכוח מר ומעליב, עמדות קיצוניות ואי הקשבה, מול פוליטיקאים וחברי כנסת שנואמים כל אחד לעצמו, מול "ראליטי" ריקני של "סלבריטאים" לרגע. אם כבר, זהו שיח "פוסט ציני": כאשר מחליטים לוותר, בהבנה נחושה, על הנוחות שבציניות, ומוכנים לסכן אמונה, מעשה והקדשת זמן ואנרגיה להתארגנות חדשה של צ דק חברתי. כי כאן נדרשת התארגנות חדשה. אין לה שם נוח כמו "קפיטליזם" או "סוציאליזם" או כל "איזם" אחר שאפשר לצאת איתו או נגדו. אולי פעם יהיה לה. ואולי לא.
וזהו, בעיני, האתגר לביבי, ולחבריו. זוהי הדרישה, כפי שאני מבינה אותה: מנהיגות בעינינו אינה שתמצאו לנו פתרונות, אלא שתקשיבו לנו, בראש ובלב פתוח. דברו איתנו, לא אלינו. לא מעלינו. תחשבו איתנו, נחשוב איתכם. גייסו גם את התשוקה שלנו, את האנרגיה המדהימה שאנחנו מביאים. ברור לנו שלנהל את מדינת ישראל אינה משימה פשוטה, ופתרונות פשוטים אינם אפשריים. אבל הקשיבו לחכמה שלנו, לא רק לסיכון שאנחנו מייצגים עבורכם. יש שיטות ודרכים בהן מערכות מורכבות מאפשרת לחכמת ההמון לעלות ולהישמע. חלקן במפגשים אמיתיים, חלקן במפגשים וירטואליים. חפשו את הדרכים הללו, צרו מרחבים פתוחים לשיח מרובה קולות ואפשרויות. רק כך תיפתח ההזדמנות לפתרונות חכמים, כוללניים וחדשניים, שמתאימים לתקופה הזו.
האם אתה שומע, ביבי? האם אתה מקשיב?
חלון לרוח 